תחושות בטן - המדריך לחולי קרוהן וקוליטיס

הקדמה

2009-02-23T13:50:00.000+02:00

ב- 1995 גילו אצלי את מחלת הקרוהן. הרופאים הסבירו לי שכאבי הבטן שהרגשתי בתקופה האחרונה, אליהם התלוו העייפות, החום והשלשולים, כולם סימפטומים של המחלה.

הם הסבירו שזו מחלה אוטואימונית המתבטאת במערכת העיכול.

"אוטואימונית?" שאלתי, הייתי אז בן 15.

"מערכת החיסון תוקפת את הגוף", ענו.

"מה עושים?" שאלתי.

"אל תאכל פירות וירקות טריים ומאכלים חריפים, ותיקח כדורים כל יום", ענו.

"ומה עוד?"

"זהו פחות או יותר... בהצלחה".

הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שכבר הרבה זמן אני משלשל ועייף, ונראה שכבר למדתי לחיות עם זה. לפחות עכשיו יש לי תעודות ואני לא סתם היפוכונדר. על המחלה עצמה לא היה הרבה מידע. לפיכך הנחתי שלא יקרה כלום אם אמשיך לחיות כרגיל ולאכול כרגיל. כשהייתי אוכל שטויות הלכתי קצת יותר לשירותים, אז מה? התרגלתי. רק חמש שנים מאוחר יותר בעיר קוסקו שבפרו, כשהגיע ההתקף הרציני הראשון שלי, התחלתי להבין, בדרך הקשה, שמדובר בנושא הדורש מעט יותר תשומת לב.

היום אני בן 29. ב-14 השנים שחלפו מאז שאובחנתי כחולה קרוהן, ניסיתי כמעט כל תרופה אפשרית למחלה, טופלתי על-ידי עשרות מטפלים אלטרנטיביים בשיטות טיפול שונות, עברתי אינספור בדיקות וניתוח אחד, אשר בעקבותיו החלטתי לכתוב את הספר הזה, במטרה לעזור לחולי קרוהן להימנע מלהגיע למצבים הדורשים פעולות כירורגיות.

לאורך שנים אלה צברתי ניסיון המסייע לי כיום לקבל החלטות מושכלות יותר בנוגע למחלתי ואורח חיי. על שאלות כגון איזו תרופה לצרוך, מה לאכול, היכן לעבוד והאם לעבור את הניתוח, נדרש כל חולה להשיב באופן עצמאי בסופו של דבר. אם היו לי הידע וניסיונם של אחרים לפני 14 שנה, אין לי ספק שלא הייתי נדרש לבצע את הניתוח. אם הייתי מודע למצבים הקשים אליהם מסוגל גופי להגיע כתוצאה ממחלה זו, שבתחילה אינה נראית מאיימת במיוחד, ספק רב אם הייתי מאפשר אותם.

מחלת הקרוהן אינה מבשרת את סוף העולם עבור החולה. בהחלט ניתן לחיות עימה. השאלה הינה, כמובן, מה תהיה איכות חיים אלה ומה יוכל או לא יוכל החולה לעשות במהלכם. אני לא חשבתי מעולם להפסיק לחיות את חיי כפי שרציתי. זאת חרף התקופות בהן סבלתי קשות מהמחלה. עם השנים, למדתי להכיר במגבלות הנובעות ממנה ולחיות במסגרת מגבלות אלו. ככל שהשכלתי לחיות את חיי נכון יותר כך שככה המחלה, איכות חיי השתפרה והמסגרת של יכולותיי התרחבה. במהלך שנותיי כחולה קרוהן הספקתי לטייל, לסיים את לימודיי בהנדסת החשמל באוניברסיטת תל אביב, להתחתן ואף להפוך לאב צעיר. כיום אני עובד במשרה מלאה בפיתוח תוכנה. כמובן שאין זה אומר בהכרח שמצבי רק משתפר. חיי רצופים עליות ומורדות אך אני לומד כל העת מניסיוני ועוקב באופן שוטף אחר מצב בריאותי.

ניסיוני האישי והמחקר שביצעתי מלמדים על שתי בעיות עיקריות בנוגע למידע הניתן לחולה קרוהן אודות מחלתו:

הראשונה הינה חוסר מידע. המהפכה שחולל האינטרנט הובילה, בין היתר, ליכולת שיתוף מידע ברמה אופטימאלית ובקבועי זמן מיידיים. כיום יכול, למעשה, כל חולה להיעזר בפורמים ובאתרים שונים על מנת לחפש מידע על מחלתו ועל שיטות הטיפול השונות בה. יחד עם זאת, סיפורים ועצות של חולים בשיחות אינטרנט אינם יכולים לחפות על העדר מקור מידע מוסמך, בין אם באינטרנט ובין אם בקופת החולים הקרובה לביתך. סיפורם האישי, דומה ככל שיהיה לסיפורו של החולה הספציפי הצמא למידע ולעצה, אינו יכול לקבוע בהכרח את מחלתו ואת דרך הטיפול הרצויה בה. הדברים האמורים נכונים במיוחד עבור מחלות חשוכות מרפא כגון מחלת הקרוהן, המאלצות את החולה לתור אחר שיטות טיפול אלטרנטיביות ולסגל אורך חיים השונה מזה שהכיר.

אם חוסר מידע הוא בעיה אחת הרי שעודף במידע שגוי לגבי המחלה ואופן הטיפול בה היא הבעיה השנייה. המידע השגוי נובע בחלקו מאנשים שונים המעוניינים לסייע בתום לב, אך כלל אינם יודעים כיצד. הם יכולים להיות קרובי משפחה או מכרים אשר חוו קלקול קיבה בסוף שנות השישים, מה שהקנה להם ד"ר של כבוד למחלות גסטרואנטרולוגיות שונות, או לחילופין, מטפלים שעברו השתלמות בת שבועיים המקנה להם את היכולת לרפא אתכם מכל מחלה. חלקו השני של המידע השגוי מגיע מרודפי הבצע השונים, אשר ימכרו לכם תרופות, שיקויים, טיפולים וכל דבר אחר העולה על דעתם, על מנת להשיג מטרה אחת – כסף. המידע השגוי עלול להגיע אליכם בכל דרך אפשרית, במיוחד אם אתם כמהים לתשובות, וסובלים מעלטת חוסר המידע. מקור המידע השגוי לא משנה כלל. החשוב הוא ללמוד לזהותו. אם תתנו לו חלילה לבלבל אתכם, הנזק הכספי שהוא יגרום עלול להיות משחק ילדים לעומת הנזק הבריאותי.

מטרת ספר זה היא להעביר את המידע שצברתי מניסיוני האישי ולאחר מחקר מעמיק שכלל ראיונות עם אנשים מקצוע רבים ומוערכים. הוא נועד לתת כלים לחולה להתמודד עם מחלתו ועם ההחלטות שהוא יידרש לקבל במהלך חייו כתוצאה ממנה. השתדלתי להשתמש בשפה פשוטה ככל האפשר כך שגם הצעירים שבינינו לא יתקשו לעקוב ולהבין. ההומור המלווה חלקים רבים בספר אינו מופיע רק לשם ההנאה מהקריאה. למעשה, הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהגישה החיובית אותה חייב לאמץ החולה על מנת לשפר את מצבו הבריאותי. כמובן שאין להקיש מכך על זלזול או קלות דעת בנוגע לחומרת המחלה. אני יודע כמה סבל יכולה מחלה זו לגרום. עם זאת, היא מספקת סיטואציות רבות שאם לא הייתם מעורבים בהן אישית, הן היו נראות לכם מאד מצחיקות.

הספר עוסק בעיקר במחלת הקרוהן. אחרי הכול זו המחלה שאני מכיר (ואוהב). עם זאת בטוחני, כי מרבית המידע בו עשוי לשמש חולים במחלות מעיים אחרות כגון מחלת הקוליטיס, שאף היא מחלה אוטואימונית חשוכת מרפא בעלת סימפטומים ודרכי הטיפול דומים מאד לאלו של מחלת הקרוהן.

הספר פונה בעיקר אליכם, חולי הקרוהן והקוליטיס ולבני משפחתם העוזרים להם להתמודד עם מחלתם. מטרת המידע המופיע בספר אינה להוות תחליף לחוות דעת מוסמכת של הרופא המטפל אלא להוות שער למידע הקיים בנוגע למחלה. הוא נכתב בתקווה שיוכל לסייע בידכם לבחור בצורה נכונה יותר את תזונתכם, את אורך חייכם, את המטפל ושיטת הטיפול האלטרנטיבית המתאימה לכם, ואת מקורות המידע המייעצים לכם בנוגע למחלתכם. בנוסף, ניתן ללמוד על גישתה של הרפואה המערבית הקונבנציונאלית למחלות הקרוהן והקוליטיס ועל דרכי הטיפול והאבחון של המחלה.

בטוח אני שבסיום קריאתו של מדריך זה כל בן משפחה ידע טוב יותר עם איזו מחלה מתמודד החולה. וכל חולה יקבל את התחושה שיש בכוחו לשפר את מצבו הבריאותי.

כל מילה שמופיעה בהמשך נכתבה בדם, יזע ולא מעט גזים.

תיהנו.

פרקים נוספים שיפורסמו בספר

2009-02-23T13:44:00.005+02:00

אמנות המעקב
מעקב עצמאי
פענוח בדיקות דם
הרפואה הקונבנציונאלית – גישות טיפול ומעקב
הרפואה האלטרנטיבית - גישות טיפול ומעקב
תזונה
רפואה אלטרנטיבית
רפואה סינית ומחלת קרוהן
רפואת צמחים מערבית (פיטו-תרפיה) ומחלת קרוהן.
מניעה וטיפול במחלות בעזרת צ'י גונג רפואי.
אנטומיה של מערכת העיכול.
זכויותיו של חולה קרוהן במוסד לביטוח לאומי בישראל .
דבר האם.
מדד לחומרת המחלה: CDAI – Crohn's Disease Active Index
טיפים לחיים טובים.
קישורים נוספים לאתרים באינטרנט.

מניעה וטיפול במחלות בעזרת צ'י גונג רפואי

2009-02-23T13:42:00.002+02:00

פרק זה יפורסם במלואו בספר.

רפואת צמחים מערבית (פיטו-תרפיה) ומחלת קרוהן

2009-02-23T13:41:00.002+02:00

פרק זה יפורסם במלואו בספר.

רפואה סינית ומחלת קרוהן

2009-02-23T13:40:00.001+02:00

פרק זה יפורסם במלואו בספר.

הרפואה האלטרנטיבית - גישות טיפול ומעקב

2009-02-23T13:36:00.004+02:00

עם כל הכבוד לרוחניות ולאנשי הטבע, מה שהכי חשוב זו בריאותכם. כל טיפול יכול לעזור לאדם בריא. כל אחד ירגיש טוב יותר שיקבל תשומת לב, במיוחד אם הוא משלם עליה. כשאתה באמת חולה צריך להיות יותר חשדן. יש להפריד בין חוויה נחמדה ומעניינת לבין טיפול יעיל שגם מקדם את הגוף מבחינה בריאותית. היו כנים עם עצמכם – לא חשוב כמה נחמד המטפל, ועד כמה עזר לגיסתכם להיפטר מהפריחה על הגב. אם לאחר תקופת ניסיון מוגדרת בה התנסיתם בכל היבטי הטיפול אתם לא חשים שיפור, היפרדו כידידים, ועברו למטפל אחר או לשיטת טיפול שונה. חבל על הזמן שלכם, חבל על הכסף, ויותר מכל – חבל על הבריאות.

חשיבותם הרבה של הטיפולים האלטרנטיביים בעיני – מעבר ליעילות הטיפול עצמו – הינה המעבר מפאסיביות לאקטיביות. החולה שעד כה השתרך בהמתנות ארוכות לטיפול קונבנציונלי, אשר בסיומו קיבל את אותה תרופה שלא תמיד עוזרת, מקבל פתאום אחריות על בריאותו. ברגע שהחלטתי ש-"יש מה לעשות!", הרגשתי לראשונה שאני עושה משהו כדי לרפא את עצמי. ההחלטה להפסיק לחכות לתרופות שיעשו את העבודה, היא נקודת ציון חשובה בהתמודדות עם המחלה. התקווה והאמונה הנובעות מהשינוי הזה, יכולות לבדן להביא לשיפור המיוחל ולהצלחת הטיפול.

על נוכלים וגנבים

אגלה לכם סוד: לא כל מי שנראה רוחני ומחובר לטבע, מנהל קליניקה יפה ומסודרת המוצפת בריח קטורת נעים, ובפוסטרים של גוף האדם מחולק לפרוסות ומרידיאנים – יודע מה הוא עושה. שוק הריפוי האלטרנטיבי הומה נוכלים רבים ובטוחני שדווקא המקצוענים בתחום יסכימו איתי. במקרה שתפלו על אחד מהם, אובדן הכסף עלול להתגלות כצרה הקטנה שהוא יגרום. כשם שיש טיפולים שיכולים לעזור כך ישנם כאלו היכולים להזיק. לכן, עוד לפני שמתחילים את הטיפול חשוב לברר מספר פרטים על המטפל (דרך המלצות או בשאלות ישירות): היכן למד? כמה זמן הוא במקצוע? האם יש לו ניסיון בתחום בו יש לכם בעיה? החשוב מכל הוא לדעת שטיפול אינו חתונה קתולית – תמיד אפשר לעזוב באמצע. זכרו גם שטיפול כושל אינו מעיד בהכרח על כישלון התחום עצמו – יתכן מאוד שהכישלון נבע מרמתו הנמוכה של המטפל.

מאפייניהן המיוחדים של מחלות הקרוהן והקוליטיס הכוללים העדר תרופה אפקטיבית, סימפטומים שקשה להגדיר במדויק את מקורם ועוצמתם, והקשר בין חומרת המחלה למצב הנפשי; כל אלו מהווים קרקע פורייה לטיפולים האלטרנטיביים. המטפל יכול לרכוש את אמון החולה בנקל, ולעיתים ללא כל בסיס. אני, כחולים רבים אחרים, מוכן לנסות כמעט כל טיפול שביכולתו לעזור לי להתגבר על המחלה. במסגרת ניסיונות אלו עברתי במהלך השנים בין עשרות מטפלים אלטרנטיביים ועל פני מספר לא מבוטל של תחומי ריפוי, מוכרים יותר או פחות. המסקנה הברורה היחידה שעולה משנים אלה – אין תרופה למחלת הקרוהן. ישנם סוגים רבים של טיפולים היכולים לעזור למחלה לשכוך לתקופה מסוימת, אולם מי שמבטיח שבכוחו לרפא אתכם מהמחלה – ברחו ממנו כמו מאש !

איני מתכוון לרפות את ידיכם בשלל האזהרות הללו. אין לי ספק שחולה המעוניין לשפר את מצבו חייב לשלב טיפול אלטרנטיבי לצד הקונבנציונלי. הדבר מצריך זהירות וסבלנות אך התמורה בהחלט משתלמת.

הדברים האמורים להלן מקורם בניסיוני האישי כמטופל – חלק מהטיפולים המתוארים שיפרו את מצבי וחלק לא השפיעו כלל או אף החמירו אותו. בכל מקרה, אין במידע זה כדי לתת תמונה מקיפה ומקצועית לגבי שלל הטיפולים האלטרנטיביים הקיימים, והוא בבחינת המלצה בלבד. כולי תקווה שהוא יסייע בעדכם למצוא את שיטת הטיפול והמטפל המתאימים לכם.

1) כללי אצבע בבחירת שיטת טיפול ומטפל:

א) כל טיפול שמחמיר את מצב המחלה כבר בתחילתו, לעולם לא יתרום לשיפור המצב בעתיד (גם אם המטפל יגיד לכם אחרת). עם זאת, במידה ואין החמרה, חשוב להיות סבלניים ולתת את הזמן גם אם בהתחלה אין ממש שיפור. ישנם טיפולים שכדי לאמוד את השפעתם נדרש זמן.

ב) כל מי שטוען שיש לו תרופה או טיפול פלא שיעלים לכם את המחלה – ברחו ממנו. האדם היחיד שיכול לרפא את המחלה הוא החולה עצמו. כמובן שישנן תרופות וטיפולים שונים המעניקים תקופות ארוכות של רגיעה מהמחלה עד שנדמה כי היא נעלמה כלעומת שבאה. לעיתים קרובות הדבר מתברר כאשליה, אשר עלולה להקהות את מנגנוני הזהירות של החולים, ולחבל בהרגליהם. ההתקף, שלא יאחר לבוא, יחזיר אותם עד מהרה אל המציאות.

ג) אם זה מרגיש יקר זה כנראה באמת יקר: מניסיוני, המטפלים הטובים ביותר אינם דווקא היקרים ביותר. מטפל אשר מתמחר את זמנו ביוקר, לרוב לא ישקיע את כל כולו במטופל, כפי שהייתם מצפים.

ד) אם המטפל מורה ליטול יותר משלושה שיקויים, כדורים או תמיסות – זה בדיוק הזמן להתחיל לשאול שאלות. נתקלתי בלא מעט מטפלים המשווקים תרופות בעצמם או שקשורים לבית מרקחת כזה או אחר, ומנסים לגרוף רווחים על גבכם. בשקלול מחיר הטיפול החשיבו גם את התרופות.

ה) יש לברוח ממטפל המרשה לעצמו להתערב בטיפול התרופתי הקונבנציונאלי – על כל מטפל להתרכז בתחום בו הוא מבין.

ו) כל טיפול חדש צריך לנסות בהדרגה על מנת לבחון את השפעתו על גופכם.

ז) לא לנסות כדור, תמיסה או משקה שאין לו "אבא ואמא" – לא צריך לנסות כל תרופה או צמח שמישהו מצא בפיקניק ביער בן שמן. ודאי לא כאלה שאין מאחוריהם מטפל אחראי ושיטת טיפול מסודרת. זכרו – נזקים ניתן לגרום בקלות רבה.

ח) הקשיבו לגופכם לפני שתקשיבו למטפל כלשהו.

"החיים הם כאב. כל מי שאומר לך משהו אחר מנסה למכור לך משהו...", ויליאם גולדמן, "הנסיכה הקסומה" [i].

פרק זה יפורסם במלואו בספר, ובו נסקור את שיטות הטיפול האלטרנטיביות.

[i] ויליאם גולדמן, "הנסיכה הקסומה" (The Princess Bride).

הרפואה הקונבנציונאלית – גישות טיפול ומעקב

2009-02-23T13:35:00.003+02:00

פרק זה יפורסם במלואו בספר, ובו נסקור את שיטות הטיפול והמעקב של הרפואה הקונבנציונאלית.

מעקב עצמאי

2009-02-23T13:24:00.003+02:00

בניגוד לרוב הבדיקות שהחולה נאלץ לעבור, במעקב עצמאי אין חשש להחמרתה של הדלקת או של מצבו הבריאותי הכללי, והוא אינו כולל אי אלו בדיקות פולשניות. המעקב חשוב כיוון שהוא יכול לעזור לחולה להבין את הצרכים המיוחדים שלו, לסייע בעדו להשלים את תמונת מצבו הבריאותי ולעיתים אף למנוע צורך בבדיקות מורכבות הכרוכות בסיכון.

פרק זה יפורסם במלואו בספר, ויפרט את מטרות ואמצעים לביצוע מעקב, ניתוח תוצאות והסקת מסקנות.

לדוגמא מעקב אחר פרמטר הלחץ הנפשי:

רפואה אלטרנטיבית

2009-02-17T15:05:00.002+02:00

בפרק זה אתמקד במספר תחומים ברפואה האלטרנטיבית, אשר מניסיוני יש שבכוחם לעזור לחולי קרוהן וקוליטיס. המידע המופיע להלן, מקורו באנשי מקצוע מובילים בתחומם. המטרה היא להציג את התחומים הללו באופן מעמיק שיאפשר היכרות עם שיטות הטיפול ועם השקפות העולם העומדות מאחוריהן. אני מאמין שהיכרות מעמיקה יותר עם תחומים אלו תסייע לכם בבחירת שיטת הטיפול המתאימה לכם, בדרך לתקופה בריאה ושלווה יותר בחייכם.

פרק זה יפורסם במלואו בספר.

תזונה

2009-02-17T15:04:00.003+02:00

You are what you eat !

כשהייתי בן 15 וגילו אצלי את המחלה, הסבירו לי שזו דלקת במעי שהוא חלק ממערכת העיכול, ושבעקבות כך אהיה חייב לסגל לעצמי הרגלי אכילה שונים. "אין בעיה", אמרתי, "רק תגידו לי מה מותר ומה אסור, אני אשמור על הדיאטה הנכונה והכול יהיה בסדר".

לאחר שיחה עם הרופא שאבחן אצלי את המחלה, דיאטנית של קופת חולים ומגוון בעלי תפקידים אחרים מוסדות רפואיים, הצלחתי לסכם את הרשימה הבאה של מאכלים בעייתיים:

· חריף אסור – "כי זה יכול לשרוף את המעי".

· כל מה שמכיל סיבים אסור – "כי זה שורט את דפנות המעי". לכן אסורים ירקות ופירות (במיוחד פרי הדר) וכן לחם מלא ומאכלים אחרים המכילים סיבים. עגבניות, חצילים ופלפלים אסורים גם כמאכלים שמכילים סיבים, אך יותר מכך, מכיוון "שהם חומציים מדי". כמובן שגם קטשופ לא בא בחשבון, ואם חושבים על זה – כל מוצרי התיבול האחרים.

· בשר לא מומלץ – "כי זה קשה לעיכול".

· סוכר לבן – "לא מומלץ משום שמעודד דלקת, ולא בריא באופן כללי". הדבר נכון כמובן לכל המאכלים שמכילים סוכר, ובכלל זה כל המשקאות הממותקים. גם חלה לבנה אינה מומלצת בשל הקמח הלבן שהיא מכילה.

· כל מה שמכיל חומר משמר אסור – מכיוון ש"כך האוכל נשמר במעי ויכול לעודד דלקת".

· כל מה שמכיל צבעי מאכל אסור – "כי זה פשוט לא בריא".

· כל משקה מוגז אסור – "כי יש לנו מספיק גזים במערכת העיכול גם ככה". קולה, ממנה היה לי קשה מאוד להיפרד, מכילה כמובן גם סוכר וצבע מאכל.

· האיסורים על סיבים וסוכר השאירו אותי עם כוס מלאה במים.

· לא מומלץ לאכול בחוץ – "כי לא נקי".

· מזון מטוגן – "לא בריא".

· מוצרי חלב – "לא מומלץ כיוון שהם לא מתעכלים טוב ועלולים לעודד שלשולים".

· קטניות כמו חומוס ופול – מייצרים גזים לכן לא כדאי.

מכל השיחות, הייעוצים והרשימות נותרתי, כפי שניתן לראות, עם אורז ומים. הרופאים הוסיפו כמובן שחשוב לאכול הרבה כי אני רזה מאוד וזקוק להרבה ויטמינים כדי שהגוף יוכל להתמודד עם הדלקת.

לאחר שבוע של דיאטה קפדנית ומדכאת, חגגתי את סיומה המוקדם מהצפוי – במקדונלד'ס.

אם נשים את הציניות בצד, אני מודה שהעצות שקיבלתי לא היו שגויות כלל. הכל נכון באופן עקרוני אך כמובן שיש לקחת אותן במידה. בראש ובראשונה צריך להבין – קרוהן אינה מחלה לעצלנים (בסוף יתברר שעודף חריצות הוא הסיבה האמיתית למחלה...). אין מנוס מעבודה קשה גם ובעיקר בהיבט התזונתי: כל חולה צריך להשקיע וללמוד בעצמו אילו סוגי מזון טובים לו ואילו לא. אחרי שנים ארוכות של טיפולים, עליות ומורדות, נראה שהעצה הכי טובה שקיבלתי מרופא אי פעם הייתה: "תאכל כל מה שאתה רוצה, ואם משהו עושה לך כאבי בטן אל תאכל אותו יותר". בסוף אתם לעצמכם ולבריאותכם, כדברי אותו איש חכם שנהג לומר: "תקשיב לעצות של כולם אך תקבל את ההחלטה לבד".

הבעייתיות הגדולה בנושא התזונה נובעת מהסתירה בין האיסורים והמגבלות הרבות בנושא תזונה לבין הצורך של הגוף במרכבי תזונה חיוניים (ויטמינים, מינראליים וכו'). העניין חמור אף יותר אצל חולים שמחלתם פעילה במעי הדק, דבר הגורם לבעיות ספיגה. לפיכך, גם אם תזונתם תהיה תקינה, מאוזנת ומכילה את כל מרכיבי המזון הנדרשים, הם עדיין יתקלו בחוסרים. חולי קרוהן רבים אכן סובלים ממחסור בברזל, ויטמין B12, חומצה פולית, אבץ וסידן. כמו כן ישנם לא מעטים הסובלים מתת תזונה וירידה במשקל. הסתירה הזו מחייבת כל חולה שבריאותו חשובה לו, להכיר את נושא התזונה על בוריו, כדי שיוכל לצרוך את מרב המרכיבים הדרושים לגוף תוך ביצוע טעויות מועטות ככל האפשר.

חרף העובדה שכל חולה מגיב אחרת לסוגי מזון שונים, ניתן עדיין להגדיר מספר קווים מנחים משותפים בנושא תזונה נכונה:

1) לא לאכול בחוץ:

הרבה לפני השאלה "מה לאכול?" ניצבת השאלה "היכן לאכול?". אשתדל להיות כמה שיותר ברור בעניין הזה, לעיתים יש לאנשים נטייה לסלף את הדברים. חזרו אחרי בקול, ותרגלו איתי את הכלל החשוב ביותר בתזונה: "אני לעולם לא אֹכַל בחוץ!!!". חזרו על המנטרה הזו שלוש פעמים ביום – יש סיכוי שתתחילו להרגיש טוב. ידוע לי ממקור ראשון שזו גזרה קשה, ולא רק מטעמי בילוי ופינוק. גם מבחינה פרקטית היא נראית בלתי אפשרית: רוב האנשים לא נמצאים בבית ברוב שעות היום (עבודה, לימודים וכו'), ואינם יכולים לחזור הביתה בכל פעם שמתחשק לנשנש משהו. אני בהחלט מודע לבעייתיות; אני למעשה חי אותה. אך כפי שציינתי קודם לכן – זוהי לא מחלה לעצלנים והפתרונות דורשים השקעה.

אכילה בחוץ מסוכנת לבריאותכם מהסיבה הפשוטה שאינכם יכולים לעולם לשלוט על איכותו של כל מרכיב ומרכיב המופיע אצלכם בצלחת. מנה לא מוצלחת אשר תגרום לאדם מהיישוב מעט גזים בבטן, עלולה לשלוח אותנו בתוך חצי שעה לחדר מיון. אני מדגיש – אין זה משנה עד כמה המקום נקי וכמה האנשים בו נחמדים. זו יכולה להיות כל מסעדה, כל קפיטריה, כל דוכן פלאפל וכל קיוסק שמוכר פופקורן לסרט. זה יכול לקרות גם אם בעל המקום מנקה את המטבח שלוש פעמים ביום (מה שהוא לא עושה), ואפילו אם הוא דואג שמי שמכניס את הפלאפל לפיתה זכר לשטוף ידיים אחרי השירותים (לך תדע אם את זה הוא עושה). די במלפפון חמוץ בודד וקטן, שהחל להתייאש מהחיים האומללים בצנצנת. מלפפון כזה שכבר אינו טרי, מהווה בית גידול של ממש לחיידקים. בכך הוא יכול לבדו – בתוך כל "מנת הבריאות" הנהדרת והסטרילית שקיבלתם – לגרום לכם לצרות צרורות. המעי המרוגז שלנו רק מחפש סיבה להתעצבן, ואיכות האוכל היא סיבה מצוינת עבורו. גם אם לא תרגישו בתוצאות מייד – למעי רוגז יש זיכרון של פיל. הוא לא ישכח, ובטח לא יסלח, על כל ביס מיותר שנגסתם במלפפון גוסס.

תאמרו, ובצדק, שגם אוכל ביתי אינו תמיד סטרילי. יחד עם זאת, בכך שאנחנו יודעים בדיוק מה רמת הסטריליות ומה טיב המרכיבים (ויכולים להקפיד על רמה גבוהה המתאימה לצרכינו), אנו מקטינים את הסיכון באופן משמעותי. בנוסף, כאשר מי שמכין את האוכל עושה זאת בידיעה שהלקוח הוא בעל מערכת עיכול רגישה, ברור שהמרכיבים וכמות התבלינים יהיו בהתאם.

וכשיוצאים מהבית? פשוט מאד: לוקחים אוכל ושתייה איתנו. סנדוויצ'ים שיחזיקו אתכם בלימודים עד אחר הצהריים או קופסה עם אורז לחימום במיקרוגל במקום העבודה. נכון – לא תמיד הכי טעים, ודאי פחות פשוט ונעים. 'לא לעצלנים' כבר אמרתי? אני מבטיח שאתם תודו לעצמכם מדי ערב כשהבטן תהיה רגועה.

האיסור, חברים, חל גם בבילוי במסעדה. השתדלו להסתפק במנה קלה ובמשקה – זכרו שגם אם מישהו אחר משלם את החשבון, אתם תשלמו את המחיר על כל טעות – בבריאותכם. לאלו מכם שלא יכולים להתאפק או שפשוט אין להם ברירה, עשו לעצמכם טובה: הפחיתו את הכמות, והימנעו מניסוי של מנות חדשות והרפתקניות על המעי שלכם. גם במקרים שחייבים לאכול בחוץ, השאירו את המזון המהיר מחוץ לתחום ובחרו מבין המסעדות היותר איכותיות.

2) ללמוד לבשל:

כשם שחולה סוכרת לומד להשתמש במזרקים ומחטים על מנת להזריק לעצמו אינסולין; כמו שחולה צליאק לומד לחפש את הגלוטן בכל מזון שהוא צורך; כך על חולי קרוהן וקוליטיס להיות בקיאים בכל מה שקשור למזון, וכן – ללמוד לבשל. עלינו לדעת בדיוק מה מכיל כל דבר שאנו מכניסים לפה, ולסגל לעצמנו הרגלים של בדיקת הרכיבים ותאריך התפוגה של כל מוצר. רק כך נוכל לגלות אילו מרכיבים בעיתיים עבורנו, ורק כך נדע להישמר מהם בעתיד.

מלבד ההיבטים השליליים, אסור לשכוח לעולם שאוכל היא אחת ההנאות הגדולות בחיים. עלינו לגלות מה מותר לנו לאכול, ולגוון עד כמה שניתן את התפריט האפשרויות בהתאם. אם התפריט לא מספיק מגוון וטעים, נאבד את התיאבון ולא נאכל מספיק, וחמור מכך – נתפתה לפתרונות הקלים והמזיקים.

כפי שהזכרתי בפרק העוסק באורח החיים, הבישול עשוי להיטיב עמכם גם מבחינה פסיכולוגית: הן ככלי ריפוי בעיסוק, והן בתחושה של לקיחת האחריות על בריאותכם – עשייה אקטיבית למען הבריאות בניגוד לפסיביות של נטילת התרופות ומילוי הוראות הרופאים.

3) ארוחות קטנות קרובות בתדירות גבוהה:

מערכת העיכול של חולי מעיים רגישה מאד, ועל כן אין להעמיס עליה – אף אם מדובר במזון איכותי ובריא. תנו למערכת כמויות קטנות שהיא יכולה להתמודד איתן. אכלו מעט בתדירות גבוהה. אכילת ארוחות גדולות היא מנהג לא בריא לכל אדם, ולבטח עבור חולי מעיים. כמו כן, רצוי להפסיק לאכול מעט לפני שמרגישים שהבטן מתמלאת לגמרי – כשתחושת השובע רק מתחילה להפציע.

4) סדר יום תזונתי:

חשוב להקפיד על תכנון יומי מבחינת תזונה. כשיוצאים מהבית לזמן ממושך, חשוב לקחת סנדוויצ'ים או מזון בקופסה ולהימנע ככל האפשר ממצב של רעב. מצב כזה הוא בעייתי ממספר סיבות: (א) כשרעבים, שיקול הדעת לגבי מה לאכול מטשטש. מצב כזה מגביר את סיכוי הכניעה לפיתויים של אוכל לא ביתי או פחות איכותי, (ב) מרבית חולי מעיים אינם סובלים מעודף משקל, מה שאומר שהרזרבות דלילות יחסית. רעב הוא צעד אחד לפני תשישות של הגוף, ו-(ג) רעב עלול להוביל לארוחות גדולות בפעם הבאה שתאכלו - ארוחות גדולות אינן מומלצות לבעלי מעי רגיש.

מעקב יומי אחר כמות המזון שאנו צורכים חשוב ביותר – יש נטייה לצמצם באכילה במצבים של כאבים ושלשולים, דבר שיכול לגופנו גרום לתשישות. בנוסף, ובהתאם לעיקרון האמור בסעיף הקודם, מומלץ לפרוס את כמויות המזון לאורך כל היום ולא לרכזן – במיוחד לא לקראת סוף היום. מומלץ לצמצם את האכילה לפני השינה ובכך לאפשר למערכת לנוח ולגוף ליהנות משינה רגועה ונטולת כאבים ולחצים. מומלץ לאכול רק אוכל ביתי, אך אם נאלצים לאכול בחוץ, חשוב לדעת היכן בדיוק זה יקרה כדי להימנע מספונטניות הרת אסון. נכון, זה משעמם, אך המחלה אוהבת שגרה ואנחנו אוהבים את החיים.

5) על כל טעות משלמים:

בתזונה אין משחקים. על כל החלטה לא נכונה משלמים בבריאות, אפילו אם באופן שלא נראה מיד לעין. הנזק מצטבר שנגרם למערכת כתוצאה מתזונה לקויה יגרום לכם להתחרט על כל פעם שוויתרתם לעצמכם בנושא המזון. היו כנים עם עצמכם, דעו איזה מזון לא עושה לכם טוב ואל תאכלו אותו שוב. אין מנה בעולם ששווה את ההידרדרות של בריאותכם.

6) תנו למערכת לנוח:

מערכת העיכול (שלכם במיוחד) צריכה מנוחה. במיוחד לאור העובדה שהיא פעילה ברוב שעות היום. השתדלו להרגיע את המערכת מספר שעות לפני שאתם הולכים לישון. כשלוש שעות לפני השינה מומלץ לשתות לצרוך בעיקר נוזלים ומאכלים הקלים לעיכול, ולהכין את המערכת למנוחה שלמה בזמן השינה. כשם שאתם זקוקים למנוחה בסוף יום מפרך, מול הטלוויזיה או עם ספר טוב, תנו גם למערכת העיכול הזדמנות להתאושש מתלאות היום.

7) נסו לבד:

הקביעה לגבי מזון חריף, אוכל משומר או מזון לא איכותי פשוטה – מחוץ לתחום. ההחלטה לגבי רוב סוגי המזון האחרים אינה כה חד משמעית. מאכל מסוים יכול לעבור בצורה חלקה אצל חולה מסוים ולעשות שמות בבטנו של חולה אחר. הסיבה היא מורכבותו של המעי, מיקום הדלקת המשתנה בין כל חולה וחולה, והמשתנה עם הזמן אף במעיו של כל חולה בפני עצמו. לפיכך, חייב כל חולה ללמוד אילו מאכלים טובים עבורו ואילו מהם עלולים להחמיר את מצב המחלה.

הדרך לעשות זאת היא ניסוי וטעייה, אך השתדלו שהחלק של ה"טעייה" יהיה מצומצם ככל האפשר. הכניסו פריט מזון מסוים בהדרגה ובצורה מבודדת לתפריט, והבחינו בתגובת המערכת בשעות שלאחר הארוחה. חשוב לשים לב לכל רעש ותחושה מהבטן שלא לדבר על שלשולים וכאבים כמובן. מניסיוני, הבעייתיות האמיתית בבדיקה זו היא דווקא פסיכולוגית – לאנשים קשה להודות שמאכל מסוים שהם אוהבים לא עושה להם טוב. זכרו שאנחנו לבד במערכה – חובת הגילוי והמחקר היא עלינו וכדי להצליח צריך להיות כנים. רק באמצעות כנות, ומודעות העצמית לכך שחייבים להוציא את המאכל הנפלא שאתם אוהבים מהתפריט, תצליחו להימנע מקטסטרופה קולוסאלית בשירותים לאחר כל ארוחה. חשוב לא לוותר על הוספת מרכיבים חדשים לתפריט, אחרת יהיה לנו קשה להקפיד על המשמעת התזונתית.

כמו המחלה גם הלימוד הוא דינאמי. יתכן מאוד שתזונתכם הנכונה תשתנה במהלך השנים. עם הזמן והניסיון אתם תהפכו לתזונאים הכי טובים של עצמכם, ותדעו לבד אילו מאכלים טובים לכם ואילו לא מומלץ לאכול, ואף תוכלו להסתגל במהירות לשינויים.

8) החושים כחיישנים:

הגוף שלנו מכיל חיישנים רבים בהם עלינו ללמוד להשתמש. וכשזה נוגע לאוכל יש לכך חשיבות רבה, במיוחד לנו כבעלי מערכת עיכול רגישה.

א) ריח – יש להשתמש בחוש הריח בלי כל רגשות של בושה או אשמה. הריחו את המנות המוגשות לכם, מחלב ועד דג. שימוש חשוב הוא למשל בזיהוי שלבים מוקדמים של ריקבון בבשר, עוף ודגים. גם אם זה ממש מעט מסריח, אל תאכלו. לא חשוב עד כמה המוצר יוקרתי, ישנה רק סיבה אחת בגללה המזון מסריח והיא לא ממש טובה. גם הקיבה שלכם תהיה די נחרצת בעניין, האמינו לי.

ב) טעם – בכל מאכל מתובל מדי, חמוץ מדי או חריף מדי, נרגיש זאת מייד על הלשון. התחושה השורפת בחלל הפה היא אות אזהרה עבורנו, שהמאכל שאנו מתכוונים לבלוע בעוד מספר שניות אינו טוב לגוף שלנו.

ג) ראייה – מאכל שלא נראה טוב מעיד על איכותו. הדבר נכון במיוחד אם אוכלים בחוץ – שימו לב למצב ההיגיינה הכללי במקום (לרוב מהווה תמונת ראי למצב המטבח) וכמובן למראה המנה שאתם מקבלים. כמעט כל מוצר מזון יכול לגלות את מצבו על פי מראהו – טריות, ריקבון, רמת סטריליות וכו'. פקחו את העיניים, עם הזמן החושים יתחדדו.

9) פתחו את היום בעדינות:

לאחר שקמים בבוקר, מומלץ לתת גם למערכת העיכול שהות להתעורר בנחת. פתחו את הבוקר במשקה חם, עדיף תה או חליטה, ולאחר מכן עברו למשהו קל כפרוסה או צנים. לאחר מספר דקות ניתן להמשיך למרכיבים הכבדים יותר (ועדיין בעדינות!!).

10) עדיף חם על קר:

בהמלצתם של מספר מטפלים אלטרנטיביים, אימצתי את הכלל לפיו עדיפים מאכלים ומשקאות חמים על פני קרים. מערכת העיכול מגיבה טוב יותר למאכלים כאלו, במיוחד במצב של דלקת והיצרות מעי. יתכן שהדבר קשור לכך שחום מרחיב כלי דם וקור מכווץ אותם. יודגש כי לא מדובר על הוצאתם של מאכלים קרים מהתפריט אלא בהמעטת צריכתם בעיקר במצבים של דלקת פעילה.

11) דעו את מרכיביו של כל מוצר:

עשו לכם הרגל: קראו את התווית על כל מוצר שאתם רוכשים, ובדקו ממה הוא מורכב. יש להימנע מחומרים לא טבעיים כמו צבעי מאכל וחומרים משמרים. זכרו שכשיש ספק אין ספק. אם אתם נתקלים בשמות מוזרים של רכיבים שאינכם מכירים, סביר להניח שאלו לא רכיבים טבעיים ולכן גם לא בריאים במיוחד. חשיבות גדולה ישנה גם לסדר הופעת הרכיבים על התווית. המרכיב שמופיע ראשון הינו זה בעל הכמות הגדולה ביותר במוצר; השני מצוי בכמות קטנה יותר וכך הלאה.

המשך פירוט סעיפי התזונה יפורסם במלואו בספר.

הנחיות לשף:

מרכיבים אסורים:

· מזון חריף או מתובל מדי.

· יש להמעיט במזון עשיר בסיבים כגון ירקות או פירות – מותר לשלב במינונים נמוכים.

· אורז מלא ולחם המכיל סיבים.

· בשר בקר קשה לעיכול.

· מכל מזון לא איכותי כגון חומרים משמרים, צבעי מאכל, אבקות ומאכלים מוכנים.

· מזון מטוגן ועשיר בשומנים.

· יש להמעיט במוצרי חלב בקר.

· יש להמעיט במזון עשיר בקטניות כגון חומוס ושעועית - ניתן לשלב במינונים נמוכים.

· להמעיט בחצילים, ופלפלים.

· להמעיט בגבינות קשות על מנת להקל את העיכול.

מרכיבים מותרים:

· אורז לבן – אחד המרכיבים הבודדים שניתן להרבות בו.

· מזון אפוי או מבושל.

· ירקות מבושלים.

· לחמים ופסטות, מומלצים אלו העשויים מקמח שאינו לבן כגון קמח כוסמין ושיפון.

· ביצים – עדיף אורגניות.

· עוף – לא בכמויות גדולות.

· דגים – לא בכמויות גדולות.

· חלב עיזים וגבינות רכות.

· פירות וירקות הדלים בסיבים כגון: בטטות, שום, דלעת, קישוא, דלעת, ארטישוק, גזר, תפוח אדמה, ועוד.

· ירקות שורש.

· סויה.

· דוחן וקינואה.

· מעט אלכוהול.

בנוסף לתזונה השוטפת חשוב לנהל מעקב מתמיד אחר הפרמטרים השונים, כדי לוודא שאין חשש לתת-תזונה. יש לעקוב אחר הגובה והמשקל במיוחד בקרב ילדים. יש לבצע בדיקות דם על-מנת לאתר חוסרים תזונתיים, במיוחד בברזל ו-ויטמין B12, ולהשלים אותם במידת הצורך על ידי תוספים, זריקות או עירויים. איזון התזונה של חולי קרוהן וקוליטיס אינו פשוט. גם על ידי הדרכה צמודה (שלרוב אינה קיימת) קשה לאזן את מערכת העיכול, במיוחד במצב של דלקת פעילה. חשוב לזכור שהעבודה הקשה משתלמת. חולה שמצבו התזונתי תקין יתמודד טוב יותר עם הדלקת, יחווה פחות קשיים בפעילויות היומיומית וישמור על מצב גופני תקין. התייחסו לתזונתכם באותה הרצינות של חולה הנזקק לתרופה – תזונה נכונה היא התרופה האמיתית שלכם.

הניתוח

2009-02-17T14:57:00.001+02:00

התקופה המקדימה

באמצע שנות העשרים של חיי, החלו לפקוד אותי התקפים הכוללים כאבי בטן חריפים, "בטן קשה", צמרמורות, הקאות וחום. בתקופה זו עיסוקיי העיקריים היו סיום התואר בהנדסת חשמל, מעבר דירה לתל אביב ואיוש תפקיד מעניין במשרה מלאה באחת מחברות התקשורת הגדולות במשק.

מכיוון שההתקפים לא דעכו, קיבלתי את הצעתו של הרופא המטפל להתחיל ולצרוך תרופה המבוססת על סטרואידים. עד כה, נמנעתי מתרופות המכילות סטרואידים למרות המלצות הרופאים מאז ההתקף הראשון. אולם במהרה התחלתי להבין שאין לי ממש ברירה. אם אני עדיין מעוניין להשיג את כל המטרות שהצבתי לעצמי, אני חייב עזרה. וכשהעזרה נראית כל כך חברותית ולא מאיימת (מה יכול להיות מאיים בכדורים ורודים קטנים?..) – העולם נראה ממש נפלא! התחלתי לקחת את הכדורים בתחילת השנה הרביעית והאחרונה של לימודיי. באופן כמעט מיידי התברר לי, שכל הנפלאות שסיפרו לי על הסטרואידים נכונות. הרגשתי מצוין, חזרתי לאכול בכמויות גדולות יותר, הייתי מלא אנרגיה ובעל יכולת לבצע את כל מה שאני רוצה בחיים. כן, כמו כל אדם נורמאלי. למרבה היגון, המרשם לחיים נורמאלים הוגבל בחודשיים, ולאחריהם, כך פקד הרופא, יש להפסיק. וכך, לאחר חודשיים קסומים, בדיוק כשהסמסטר העמוס הגיע לשיאו לצד עבודה קשה שאמורה לממן את שכר הדירה, ניסיתי (באמת ניסיתי!) להפסיק או לפחות להוריד במינון הסטרואידים. לרגע הזה בדיוק חיכתה ידידתי משכבר הימים, מחלת הקרוהן, אשר חזרה אל חיי בסערה ובמלוא המרץ. לא רק שלא יכולתי להפסיק את נטילת כדורי הפלא, אלא שאף היו ימים בהם התאפקתי לא לקחת כדור אחד (קטן) יותר. כך חלפו להם הימים, כשמדי שבועיים הייתי מנסה לצמצם במינון אך ללא הצלחה. כעבור שנה מצאתי את עצמי עם מינון סטרואידים זהה אך עם התקפים שחזרו למרות הפלא הכדורים. בהשראת הפתגם הידוע – מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח – הציע הרופא פיתרון קסם: רפאל היקר, הגדל את המינון ועבור לסוג חזק יותר של סטרואידים.

יאמר לזכותי שבנקודה זו עצרתי, ולראשונה מזה זמן רב התחלתי באמת לחשוב על מצבי. אם אמשיך בדרך כדורי הפלא, לאן היא תוביל? מה יהיה בעוד שנה? ומה בעוד שנתיים?.. באיזו מנה יומית של סטרואידים אצטרך לצייד את גופי, כדי ללכת לעבודה או סתם כדי להעביר את היום ללא כאבים? מבעיה אחת מוכרת (יותר או פחות) של מחלת הקרוהן, נוספה לפתע בעיה נוספת: אני מכור לסטרואידים !

עבור הקורא שאינו בקיא בעולם הסטרואידים, אולי זה המקום לפירוט קצר על אודותם ועל דרכי פעולתם. לפני הכל חשוב לציין, כי על אף הרפואה המתקדמת, עדיין לא ידוע באופן ברור ומדויק כיצד משפיעים הסטרואידים על הגוף. מבין הדברים הבודדים שידועים בוודאות, הוא שנטילה ממושכת שלהם באופן קבוע עלולה לסכן את הבריאות, וליצור בעיות חמורות אף יותר מאלו שהיא באה לפתור (בהמשך נפרט על נושא הסטרואידים). כפי שהסבירה לי רופאה נבונה, הסטרואידים יוצרים מעין מיסוך. לצד השיפור המהיר בתחושה הפיסית, הם עלולים למנוע מהחולה לחוש בכאב המתריע על מצב בריאותי לא תקין. ואכן, זכור לי כי לאחר אחד מההתקפים החמורים ביותר שעברתי, הוזרקה לי מנה נדיבה של סטרואידים. ממצב מאוזן כשאני חסר אונים וסובל כאבי תופת, עברתי כמעט מיד להתרוצצות על החוף, גלישת גלים וארוחות שחיתות, ובעשרים וארבע השעות הקרובות הרגשתי בכושר שיא (מאוד מזכיר את ההתחלה של "רקוויאם לחלום").

עצתי הלא-מוסמכת כחולה אל חולה, היא להימנע מנטילת סטרואידים ככל האפשר. ניתן להיעזר בהם בתקופות קשות אך בשום פנים ואופן לא להגיע למצב של תלות. מלכתחילה רצוי להגביל את השימוש לתקופה מוגדרת. אם חלילה מגיעים למצב של תלות, חייבים להיגמל מהם בנחישות. מעבר לכך שתאלצו להגדיל את המינון של התרופות – דבר שיגדיל את התלות בהן וירחיק אתכם מפתרון אמיתי למחלה – הרי שהבעיה רק תחמיר: הסטרואידים יסתירו את סממני המחלה וישכנעו אתכם שהיא נעלמה. כתוצאה מכך, גם תתעלמו מהצרכים המיוחדים של הגוף שלכם ולא תסגלו את הרגלי האכילה ואת אורחות החיים המחויבים עבור אדם במצבכם. כאשר תצליחו לבסוף "לנצח את הסם", תגלו שמצבכם לא השתפר ולרוב אף הורע כתוצאה מאורח החיים והתזונה הלקויים.

ובחזרה לסיפור. כשהבנתי שמצבי הולך ומחמיר במקביל לכך שאני נוטל כמויות גדולות של סטרואידים, החלטתי לעזוב את העבודה ואת הדירה במטרה להקטין את המתחים בחיי. קיוויתי להיגמל מהסטרואידים ולשפר את מצבי הבריאותי. בתקופת המבחנים האחרונה שלי, שכללה שבעה מבחנים ופרויקט, אפשר לומר שכבר הייתי "נקי". לעומת זאת, מצבי הגופני היה מהגרועים שידעתי מימי. בכוחות אחרונים תוך התקפים תכופים הסתיימה גם התקופה המסויטת הזו, שבסופה הייתי סחוט גופנית ונפשית. הבנתי שכך אי אפשר להמשיך. נראה שרק בשלב זה התחלתי באמת להפנים שיש לי מחלה שנקראת קרוהן. להבין שהדבר מהווה בעיה שאסור להתעלם ממנה. חשבתי שאת הפתרון אמצא עם הזמן. הזמן הזה הגיע מהר מאוד, כשתכננתי להתחיל לעבוד לאחר סיום כל התחייבויותיי האקדמיות. היה לי ברור שלפני שאוכל להתחייב למקום עבודה חדש, אני מוכרח לשפר את בריאותי.

עם המון מוטיבציה התחלתי ליישם את התוכנית: הפסקה מוחלטת של כל התרופות; ניסיון להתרכז בריפוי המחלה בעזרת טיפולים אלטרנטיביים; סיגול אורח חיים בריא הכולל תזונה מושכלת יותר והימנעות מלחצים מיותרים. לאחר כחודשיים התחלתי להרגיש שיפור. השלשולים התכופים הפסיקו והבטן הייתה רגועה יותר. מה שלא הפסיק, היו התקפי הכאבים לאחר ארוחות מסוימות והתחושה העמומה שהאוכל אינו מתעכל כמו שצריך. ככל שהתחזקו הכאבים אכלתי פחות ופחות, ירדתי במשקל ואפילו המרפאים האלטרנטיביים החלו להראות סימני ייאוש.

באחד מההתקפים החריפים הללו, שמתי את פעמי לחדר מיון בשלוש לפנות בוקר. שם, למרות הסטרואידים והתרופות הרבות האחרות שקיבלתי, הכאבים לא חדלו במשך שלוש שעות. בבוקר אושפזתי במחלקה פנימית, שם פגשתי את ד"ר ר', אשר למרות עקשנותי הצליחה להסביר לי את חומרת מצבי ואת השינוי הנדרש, לדעתה, בצורת הטיפול. עד אותה פגישה נמנעתי לאורך שנים מלעשות בדיקה כלשהי בנוגע למחלתי. התנהגתי כמו ילד קטן שנפצע וחושש להראות את הפצע בגלל הכאב. יתכן שפשוט פחדתי מהבדיקות עצמן – רובן אינן נעימות בלשון המעטה, וחששתי שיחמירו את מצבי. כיום ובדיעבד, אני רק יכול להודות לד"ר ר', שישבה שעה ארוכה באמצע יום עבודה לשכנע חולה קשה עורף (ובטן) לבצע את הבדיקות. לאורך שבועיים צולמתי מכל כיוון אפשרי, ובסופם התגלתה היצרות חריפה במעי הגס, אשר דורשת ניתוח מיידי. אמנם, אחד הדברים החשובים הנוספים שנתגלו בבדיקות היה המצב הרגוע יחסית של הדלקת בבטן. נראה שחודשיים נטולי תרופה, אורח חיים רגוע ותזונה נכונה עשו את שלהם. ואולם, את הנזקים של דלקת פעילה לאורך תקופה ממושכת לא ניתן היה לפתור אלא בעזרת ניתוח.

חולה הסבור שהוא יכול להמשיך ולחיות בצורה המנוגדת למצבו הבריאותי, עליו לדעת ולהפנים כי מצב דלקתי פעיל המתמשך לתקופה ארוכה גורם לנזקים תמידיים, אשר לעיתים אינם מורגשים מיידית. במקרה שלי גרמה הדלקת למעין צלקות על דופן המעי ולהיצרות של קטע מסוים בו. משום כך, גם ללא קשר לתפריט הארוחות שלי באותה התקופה, היווצרות החסימה של המעי יכולה הייתה להתרחש בכל רגע, והיוותה הגורם לכאבים העזים.

לאחר קבלת כל תוצאות הבדיקות והמלצות כל הרופאים, השתכנעתי. הולכים לניתוח.

על הסכין:

כשפקחתי את עיניי היה זה עולם אחר.

מעולם לא עברתי ניתוח לכן לא ידעתי למה לצפות. תמיד חשבתי שהתהליכים המקדימים שלפני הניתוח וכן הניתוח עצמו יהיו החלק הקשה. התבדיתי. מיד כשהתעוררתי הכתה בי ההכרה המוזרה, שהגוף הזה, המוטל במיטה ומחובר לראשי, איננו הגוף שהכרתי לפני שהורדמתי.

"מה השעה?", היתה השאלה הראשונה. חישוב מהיר ('מהיר' זה יחסי) הצביע על כך שעברו שמונה שעות. אט-אט התחלתי לחוש במצבו הירוד של גופי, והבנתי שהעבודה הקשה עוד לפני. היא מתחילה למעשה רק עכשיו.

את הלילה הראשון שאחרי הניתוח אני זוכר במעורפל. חוברתי לארבעה צינורות במקומות שונים בגוף – עד לפני מספר שעות לא היה ניתן לחבר צינורות למקומות מסוימים, ואני אחסוך לכם את הפרטים בעניין זה. מה שבטוח, כיף זה לא היה. הרגשתי הכללית הייתה רעה מאד. הכאב לא היה ממוקד במקום מסוים – כל גופי כאב כאילו עבר זה עתה פגיעת רכבת הדוהרת במהירות 200 קמ"ש. שכבתי על הגב ולא יכולתי לזוז. על שליחת מבט לאזור הבטן אפילו לא חלמתי, מחשש להיחשף לצורה הויזואלית של התחושות המוזרות שהגיעו משם. בערך כל שעתיים ביקשתי זריקה נגד הכאבים, שנדמה היה שרק הלכו והתגברו. בבוקר, למשך שבריר שנייה, חשבתי שהכל היה חלום רע. אך הכאבים לא השאירו מקום לספק – זה לא חלום, זה סרט. הוא אכן רע ואני לא אחר מאשר השחקן הראשי.

המעי הינו צינור ארוך שתפקידו לספוג את מרכיבי המזון, במקרה שלי נוצרה היצרות (אזור צר מהרגיל) אשר מנעה מהמזון לעבור בצורה תקינה. מטרתו של הניתוח הייתה לאפשר למזון לעבור בצורה חלקה לאורך המעי. הניתוח ארך שמונה שעות וכלל הסרה הקטע המחבר בין המעי הדק לגס (האיליום הטרמינלי) שהכיל את ההיצרות והרחבת חלקים נוספים שאף הם היו צרים מהרגיל. כל זאת כתוצאה מנזקים שגרמה הדלקת הפעילה.

הימים הראשונים שאחרי הניתוח היו קשים ביותר. זאת בעיקר בגלל פעולת הניפוח של חלל הבטן, אשר הפריעה לי מאוד לדבר ולנשום ימים ארוכים אחריו. כל תזוזה קלה במיטה גררה תזכורת כואבת על כך שלפני זמן לא רב עברו איברי הפנימיים ארגון מחדש. ואולם, צוות הרופאים של כירורגית ב' בבית חולים "הלל יפה" לא נתן לי לרחם על עצמי. מחשש לדלקת ריאות נתבקשתי לקום מהמיטה מספר פעמים ביום. בגלל הכאבים ומצב הרוח לא ממש שיתפתי פעולה, אך ברגע שד"ר א', הכירורג שניתח אותי, ספק אמר ספק איים שאם לא אקום הוא ינתח אותי שוב, זינקתי מהמיטה תוך שלוש שניות. הימים זחלו לאיטם, ולאחר הפסימיות וההלם ששריתי בו בימים הראשונים, החל הכאב לדעוך. הרגשתי שאני יכול לנשום ביתר קלות, ואף כמות הצינורות המחוברים לגופי פחתה. חוויות לא נעימות המשיכו לפקוד אותי, כבאותו בוקר בו – בין אינפוזיה לזריקה – אובחן זיהום בחתך של הניתוח אשר חייב פתיחה קלה של התפרים (או במילותיו של המנתח: "זה הולך לכאוב מעט..."). טיפ לחיים: כשמנתחים משתמשים בצירוף "לכאוב מעט", אם אתם יכולים, תברחו !

בתקופת ההתאוששות, שהיתה רצופה בחוויות נוספות מהסוג המוזכר לעיל, היתה החשיבה אחת הפעולות הבודדות שיכולתי לעשות. חשבתי על הסיבות שהובילו אותי למצב הזה; על אורחות החיים שלי בשנים האחרונות; על כל הדברים שאכלתי למרות שידעתי שאסור. חשבתי על רשלנותי בחוסר ההתייחסות למחלה בקבלת החלטות בחיי.

כשבוע לאחר הניתוח חזרתי לאכול, ולאחר שלושה ימים נוספים השתחררתי מבית החולים. עשרת הימים של תקופת ההתאוששות היו הימים הארוכים בחיי. אין ספק שלולא תמיכתה של אשתי ושל משפחתי החמה והאוהבת, היתה צליחתה של תקופה זו קשה אף יותר, ועל כך אני מודה להם מעומק ליבי. לעולם לא אשכח את הימים בהם לא יכולתי לזוז מהמיטה. ימים בהם כל צעד לשירותים נראה כמו נצח וכל מקלחת נדמתה למבצע צבאי. זיכרון הימים הללו מהווה עבורי עד היום תמריץ מצוין לשמירה על הגוף, על מנת להימנע בכל מחיר מחוויה דומה בעתיד.

חשוב להבין כי באותה מידה בה תיקן הניתוח את הנזקים במקרה שלי, יתכנו מצבים בהם פיתרון כירורגי לא יוכל להקל את נזקי הדלקת על כל המשתמע מכך. בנוסף, מכיוון שנמנעתי מלבצע חלק מהבדיקות בזמן, הייתי על סף מצב של ניתוח חירום, שהיה נדרש במצב של חסימת מעיים מלאה. בניתוח כזה נדרשת פתיחה רצינית יותר של הבטן, הסיכונים גדולים יותר ותקופת ההתאוששות ארוכה יותר.

הניתוח שעברתי, פתר את הבעיות הנקודתיות שנגרמו כתוצאה ממצב דלקתי פעיל על פני תקופה ממושכת. חשוב להדגיש כי מטרתו לא הייתה ריפוי גופי ממחלת הקרוהן. ברוב המקרים, המחלה אינה מסתפקת בקטע מסוים במעי אלא מופיעה במספר מקומות. לעיתים היא אף עלולה לחזור לאחר שהוסר קטע המעי החולה. לכן, חולה הקרוהן אינו יכול להסתמך בשום מקרה על הפתרונות הכירורגים, אלא להשתמש בכלים אחרים אשר ישאירו את המחלה במצב לא פעיל.

אורח חיים

2009-02-16T11:12:00.003+02:00

כל חולה באשר הוא, יכול לאמץ מספר כללים היכולים לשפר משמעותית את מצבו הגופני והנפשי. כללים אלו נראים אמנם פשוטים טריוויאליים בחלקם, אך הם חשובים לא פחות מכל סוג של תרופה או טיפול. יתרונם הגדול הוא בכוחם לשמור על החולה במצב בריאותי יציב, וביכולתם לחסוך מהגוף התמודדות עם הידרדרות המחלה ועם תופעות הלוואי הנובעות משימוש בתרופות. כללים אלו אינם עולים כסף אך יעילותם לא תסולא בפז. הם האוזניים הקשובות ביותר שלנו לגופנו ולצרכיו, ובעזרתם נלמד כיצד להצליח במאבק ביחד עם גופנו ולא במלחמה נגדו.

1) לימוד הגבולות:

בחיים אנו נדרשים לקבל הרבה החלטות במגוון נושאים, החל ממציאת תעסוקה, מקום מגורים ובחירת בן/בת זוג (ולא בסדר הזה), וכלה בהזמנת take away ובחירת סרט בספריית ה-DVD. עבור הקורא הממוצע (והבריא!) נראות חלק מההחלטות חשובות ביותר וחלק זניחות, אך עבור חולי קרוהן וקוליטיס עשויות (או עלולות) ההחלטות השוליות ביותר להשפיע באופן ישיר על הגוף והנפש. כל החלטה קטנה ככל שתהא (היכן נאכל צהריים?) מקבלת חשיבות יתרה, ובהתאמה משמעותן של החלטות גדולות (היכן נעבוד?) יכולה להיות מכרעת. עלינו כחולים מוטלת האחריות המלאה לבריאותנו. אנו מחליטים איפה לאכול, איזו תרופה לצרוך, כמה שעות לישון ומה נעשה למחייתנו. כדי לעשות זאת, חשוב ללמוד עד כמה שניתן את הגבולות שמציבה המחלה בכל תחום מתחומי החיים, ועלינו להקפיד שלא לחרוג מהם. הגבולות הינם דינאמיים, ומשתנים מתקופה לתקופה בהתאם למצבנו הבריאותי. הכרה במגבלות אינה עניין פשוט עבור אף אחד, אך חשוב להכיר בכך שבמקרה שלנו זו הדרך להתגונן מפני הידרדרות המחלה. חציית הגבול תגבה מחיר בעוד שמירה על המסגרת תחזק את הבריאות. אכן, אורח החיים המומלץ לחולי קרוהן וקוליטיס, הכולל הפחתת לחץ במקום העבודה והקפדה על אכילה במקומות נקיים והיגייניים, עשוי מן הסתם להיטיב עם כלל האוכלוסייה. אולם בעוד האדם הבריא שלא יקפיד על אורח חיים כזה, יחווה נזקים מצטברים לאחר שנים ארוכות; ישלמו חולי הקרוהן והקוליטיס מחיר מיידי וכואב.

2) התקף:
הסיבות להתקף:

אופי המחלה ועוצמתה משתנים בין החולים, ובין תקופות זמן שונות עבור אותו חולה עצמו. לפיכך יכול כל חולה לחוות התקף באופן שונה. יחד עם זאת, הסיבות להחמרה הקיצונית של המחלה דומות בין החולים:

א) צריכת מזון באיכות נמוכה המעוררת את הדלקת באופן ישיר.

ב) צריכת מזון עתיר בסיבים הקשים לעיכול (כגון ירקות ופירות) בכמויות גדולות – כאשר מזון עובר במעי נוצר חיכוך בין דפנות המעי למרכיבי המזון, ואם מרכיבים אלו עשירים בסיבים הם עלולים לגרות אזורים רגישים במעי ולגרום כאבים בדומה לשריטה וחיכוך על פצע פתוח.

ג) צריכה מרובה של מזון המצריך עיכול קשה וממושך (בשר).

ד) צריכת כמויות גדולות של מזון בפרקי זמן קצרים, דבר המכביד על המערכת ומקשה על תהליך העיכול. בנוסף, אם הדלקת גורמת להיצרות מקומות מסוימים במעיים, מזון יכול להצטבר ואף להיתקע בהם. כמעט אין צורך לציין כי הדבר גורם לכאבי תופת, המלווים ברעשים ובהתקשות הבטן.

ה) אם הדלקת חוזרת ונשנית עלולות להיווצר צלקות בדופן המעי, וההיצרות עלולה להפוך לקבועה. במצב כזה גובר הסיכוי להתקפים גם בצריכת מזון "זהירה".

ו) לחץ נפשי לאורך תקופה ארוכה עלול להוביל באופן ישיר להתקף – מערכת העיכול מגיבה למצבנו הנפשי, כאשר אדם סובל מלחץ נפשי מתמשך נקודות התורפה במערכת העיכול יגיבו בהתאם. אצל חולי קרוהן וקוליטיס נקודת התורפה הינה הדלקת במעי.

מה לעשות בזמן התקף:

כאשר אדם שובר את ידו מקבעים אותה בגבס. מטרתו היא מניעת ביצוע תנועות מסוימות שיפריעו לשבר להתאחות בצורה נכונה. בזמן התקף, מצבנו שקול לאותו אדם ששבר את ידו. בניגוד לאותו אדם בר-מזל, את מערכת העיכול לא ניתן לקבע בגבס, כך שנשארת בידינו היכולת המסוכנת לבצע פעולות העלולות להחמיר את מצבנו. לכן, כדי לאפשר למעי להתאחות בצורה תקינה, עלינו להקפיד לבצע את הכללים הבאים:

א) יש לנוח כמה שיותר, להימנע מכל פעילות מיותרת ולהרבות בשינה.

ב) חשוב להיוועץ עם רופא בהקדם ולהיעזר בתרופות בהתאם לצורך, גם אם חושבים שיודעים מה שיש לרופא לומר.

ג) יש להיעזר בטיפולים אלטרנטיביים בהם התנסיתם והתגלו כיעילים.

ד) חשוב לצמצם את צריכת המזון כיוון שהוא מעורר את מערכת העיכול ומהווה דלק לדלקת.

ה) אין לאכול אוכל קשה לעיכול כגון בשר, ירקות ואוכל מטוגן.

ו) רצוי להחליף מזון מוצק במזון נוזלי (עדיף מרקים ללא אבקות וללא הרבה תבלינים).

ז) חשוב להרבות בשתיית מים ולצמצם בשתיית מיצים טבעיים העשירים בסיבים. כמו כן, מומלץ לשתות חליטות צמחים חמות המרגיעות את מערכת העיכול.

ח) יש להעניק את מרב המנוחה למערכת העיכול ולהקל על תהליך העיכול עד כמה שניתן.

ט) ישנה חשיבות רבה לזיהוי מוקדם של ההתקף, ובכך למניעה של החמרת המצב. מעבר להחמרה של ההתקף עצמו, אי טיפול בו אף יגביר את הסיכויים להתקפים עתידיים בעקבות הנזקים שנגרמים למעי.

י) מחד, חשוב להניח לגוף להתגבר על ההתקף בכוחות עצמו. מאידך, כאשר המצב חמור (מלווה בסימפטומים כגון: בטן קשה, כאבים עזים, רעשים חזקים מהבטן וחום גבוה) יש לפנות לרופא באופן מיידי. כך גם במצב של כאבים וחוסר יכולת ללכת לשירותים – הדבר עלול להצביע על חסימת מעיים.

יא) חשוב להדגיש כי למרות הנטייה הטבעית לא לאכול בזמן התקף, אסור להגזים. אם המצב לא משתפר לאחר יום מנוחה, אין להמשיך בצום החלקי ויש להיבדק על-ידי רופא. מצב בו חסרים לגוף נוזלים וויטמינים מסוכן מאד ולא מאפשר לגוף להתמודד עם ההתקף.

יב) השיפור בחומרת הדלקת הינו הדרגתי ואיטי. בתקופות הקשות קל מאד לאבד אמונה ביכולתכם להגיע שוב למצב של רגיעה. חשוב לזכור גם ובעיקר ברגעים הקשים, שגם ההוריקן הסוער ביותר הוא זמני, ושתמיד ניתן לשפר את המצב הבריאותי על מנת להרחיק את ההוריקן הבא. כל צעד קטן בכיוון הנכון יקרב אתכם אל המטרה.

3) לנצל את הרגיעה:

"פגם שכיח בבני אדם: במזג אוויר נאה אינם מביאים בחשבון סערה...", ניקולו מיקאוולי, "הנסיך" * [i] .

מחלות קרוהן וקוליטיס מתאפיינות בשינויים קיצוניים בעוצמת המחלה על פני תקופות שונות. בתקופות בהן המחלה "רגועה", החולה הוא אדם בריא למראית עין. הוא אינו סובל מכאבים או משלשולים תכופים, מסוגל לאכול כל דבר ולמעשה יכול לחיות את חייו ללא גבולות. זאת בניגוד למחלות אחרות כמחלת הצליאק**, שבעטיה אסור לחולה לאכול מאכלים המכילים גלוטן, או מחלת הסוכרת המחייבת איזון תמידי של רמת הסוכר. בקרוהן וקוליטיס אין כללים ברורים, והחולה לא תמיד יודע מה מותר לו לאכול וכיצד עליו לנהוג. כשהכללים אינם ברורים, על אחת כמה וכמה קשה להקפיד עליהם. זאת במיוחד בתקופות בהן החולה מרגיש טוב. דווקא בתקופות כאלה, אסור לחולה לשכוח את התקופות הקשות של המחלה. דווקא אז חשוב לשמור על תזונה נכונה ולחזק את הגוף על ידי פעילות ספורטיבית. רק החולה המנוסה חש על בשרו, עד כמה נכון הסלוגן הלעוס "קשה באימונים קל בקרב". לצד חיזוק הגוף, חשוב להקפיד לבצע בדיקות דם תקופתיות, כדי לעקוב אחר מצב הדלקת ואחר תקינות ספיגת המזון בגוף. קל מאוד להתפתות לאכול כל מה שמתחשק, במיוחד לאחר התקופות הקשות של המחלה בהן התזונה מוגבלת. אולם כל מעידה כזו מהווה פתח קורץ עבור המחלה, הממתינה לרגע המתאים לחולל את ההוריקן בקרבנו. המחלה תמיד שם. היא אינה נעלמת. אם תרצו, היא זו שמכריחה אותנו, חולי הקרוהן והקוליטיס, לנהל את אורח חיינו בצורה נכונה.

בנוסף לאמור, המשכים הרגועים של המחלה הם הזדמנות טובה לפנות לאפיקי טיפול אלטרנטיביים. מלבד יכולתם לחזק את הגוף ולשפר את המצב הבריאותי, הם עשויים להביא להפחתת השימוש בתרופות – בהתאם להוראות הרופא המטפל כמובן.

ישנם חולים שמצליחים לצאת בקלות יחסית מהתקופות הקשות של המחלה, מה שעלול לגרום להם לזלזל בתזונתם ובאורח חייהם. התופעה אופיינית במיוחד אצל חולים צעירים המסרבים בתוקף "להיכנע" לתכתיבי המחלה. כמי שהיה פעם "חולה צעיר", גישה זו מוכרת לי היטב. כך בדיוק התמודדתי גם אני עם המחלה בשנים הראשונות. לקרוהן ולקוליטיס יש סבלנות. בסופו של דבר, הן אינן מותירות ברירה בפני החולה הגאוותן אלא להכיר במגבלותיו. השאלה הנשאלת אינה 'האם' זה יקרה אלא רק 'מתי'. השאלה המשמעותית אף יותר הינה איזה מחיר ישלם החולה בטווח הארוך – מחיר הנגזר ישירות מאופיים, תדירותם ומשכם של ההתקפים. ככל שישמור את המחלה במצב של רגיעה, כך ימנע מסיבוכים ומהחמרה בעוצמתה.

4) המסע אל האסלה:

אחד הדברים שהטרידו אותי יותר מכל בשנים הראשונות של מחלתי, היה החשש מהצורך ללכת לשירותים מחוץ לבית – אם בטיול ואם במקום ציבורי אחר. כלל לא חששתי מהעדרם של שירותים אלא מעצם הרעיון לבקר באסלה שאיני מכיר. כילד, הרעיון הזה נראה לי לא טבעי ובלתי מתקבל על הדעת. שנים אחר כך התחוור לי שישנם אנשים (גם מבוגרים) הסובלים משלשולים וחרדים לצאת מהבית לפרקי זמן ארוכים רק בשל חוסר הנעימות. החוויה מוכרת לכל מי שנקלע לסיטואציה של הרעלת קיבה פתאומית כשהוא רחוק מחדר שירותים. עבור חולי מעיים מדובר במציאות כמעט יום-יומית: התחושה העמומה שמתחילה להתפתח באזור הטבור ועימה ההכרה שמשהו גדול עומד להתרחש; הלחץ שמתחיל לפעפע כעבור מספר רגעים, מלווה בחשש שמא תעבור נקודת האל-חזור לפני ההגעה למושב הנכסף; החרדה מהתממשות "תרחיש יום הדין" רק מגבירה את הפעילות של מערכת העיכול הנמצאת כבר בפעולה מלאה... בשלב הזה הייתם נותנים לא מעט, רק כדי להיות לבד בבית עם השירותים שלמדתם להכיר ולאהוב, מבלי שאיש יוכל להפריע למעי העצבני שלכם לתת דרור לצרכיו.

אכן, חברים, דברים קשים. הפתרון – עם זאת – פשוט מאד ומורכב משני חלקים: האחד – תמיד, אבל תמיד (לא "בדרך כלל" – תמיד!!!), קחו אתכם נייר טואלט בכיס, ובכמות מספקת. בזמן אמת כל ריבוע חשוב, במיוחד כשמדובר במערכת עיכול רגישה במיוחד אשר אין לדעת כיצד היא תגיב (לעולם לא תצליח להבין איך הקרקר הקטן שאכלת הצליח להפוך בפחות משעה לחורבן בית שלישי המתרחש מתחתך בתוך האסלה). השני – שכנוע עצמי פשוט ועקבי, שיהפוך עם הזמן להכרה שאין, אבל אין (אני מתכוון לזה – אין!!) מקום שאי אפשר ללכת בו לשירותים. תגלו במהרה, כי ההבנה שאין צורך לרוץ הביתה בכל פעם שצריך להתפנות – די בה בלבד כדי להרגיע את המערכת. אמנם, מאז שהגעתי לתובנה נפלאה זו, הוזמנתי פחות ופחות לבתיהם של חבריי, אך תחושת הרוגע המלווה אותי כשאני מחוץ לבית שווה את המחיר.

5) היגיינה:

אחד הסיבוכים המוכרים של המחלה הוא טחורים ופצעים שונים באזור פי הטבעת. הסיכוי לכך גדל במיוחד בתקופות בהן הדלקת פעילה וכמות היציאות היומית גדלה. לפיכך, ישנה חשיבות רבה לשמירה על ההיגיינה. יש להקפיד על ניקיון האזור הרגיש, הן בעזרת רחיצה בתדירות גבוהה והן על ידי שימוש במגבונים במקום נייר טואלט. המגבונים מגרים פחות את האזור ומפחיתים את הסיכוי לפצעים (ויסלחו לי הסביבה והירוקים על עצה זו – רחמו נא על בעלי המעי הרגיש).

6) שינה – לתת למערכת לנוח:

קשה להפריז בחשיבותה של השינה עבור חולים הסובלים מבעיות במערכת העיכול. לקח לי זמן רב לזהות את הקשר בין מצבי הבריאותי לבין הרגלי השינה שלי. כיום אני משוכנע מעל לכל ספק, כי מחסור בשעות שינה רציפה ושקטה גורם להרעה של ממש במצבי הבריאותי, ולהפך: ככל לגוף שגופי מקבל מנוחה ממושכת ואיכותית יותר, כך משתפר מצב הדלקת והגוף מנצל את ההזדמנות לרפא את עצמו. בנושא השינה חשוב להקפיד על שניים: כמות ואיכות.

א) כמות שעות השינה: מספר שעות השינה הנדרש יכול להשתנות בין אדם לאדם. יותר מכל מחקר רפואי, יכולה תחושתכם האישית ברגע ההתעוררות לשמש מדד ראוי לכמות השינה הנדרשת. אני ממליץ בחום: נסו לישון כמה שיותר, ודאי שלא פחות משש שעות. למרות הדעה הרווחת בציבור, טוענים מומחים כי משך הזמן המינימלי הנדרש הינו שמונה שעות ביממה. באופן אישי, לי נדרשות לא פחות מאותן שמונה שעות שינה (מי אמר מפונק?) ואני מקפיד עליהן באדיקות תוך ויתור על רוב הפעילויות הליליות (טלוויזיה היא מחלה לסיפור אחר).

ב) איכות השינה: בכדי להעניק לגוף מנוחה אמיתית נדרשת רמה עמוקה של שינה, בה הגוף והנפש משוחררים ורגועים ללא הטרדות וגירויים חיצוניים. לרוב מדובר בשלב החמישי של השינה – שלב החלומות – שמגיע רק לאחר מספר שעות של שינה טובה ללא הפרעות*. מי שסובל ממחושים בבטן בשל המחלה, ודאי מכיר את ההבדל בין התחושה לאחר שנת לילה טובה לעומת התחושה לאחר שינה פחות איכותית כתוצאה מהכאבים. הקפידו על שינה איכותית ככל הניתן.

עוד מומלץ בהקשר זה:

· להימנע מארוחות גדולות לפחות שעתיים לפני השינה. אכילה לפני השינה גורמת לפעילות של מערכת העיכול בזמן השינה ומונעת את מנוחתה. אם חייבים אז לאכול דברים קלים לעיכול כגון יוגורט ומרקים.

· כדאי ללכת לשירותים לפני השינה אפילו אם לא חשים צורך של ממש (הדבר מנקה ומרגיע את המערכת ונותן לה לנוח).

· הקפידו לישון בסביבה רגועה כלל הניתן כך שתתאפשר שינה איכותית.

· למבוגרים: מעט אלכוהול לפני השינה יכול לעזור להרגיע את המערכת (עדיף יין ותמיד במידה).

כאשר הכאבים המלווים את המחלה חזקים, הם עלולים להימשך גם לתוך שלב השינה, ובכך להשפיע על אורכה ואיכותה. כאמור, מחסור בשינה רצופה ואיכותית משפיע על חומרת המחלה ומכאן שגם על עוצמת הכאבים. לפנינו מעגל קסמים, אחד מיני רבים, שמאפיין את המחלה: כאבים ß חוסר שינה ß החמרת הדלקת ß כאבים. כדי להיחלץ מהמעגל, לעיתים אין מנוס משימוש בתרופות (באישור רופא) המקלות על הכאבים, כדי להרוויח שינה עמוקה יותר אשר תעזור לגוף להתמודד עם המחלה.

7) שיגרה זה לא רע:

בשל האופי הפסיכוסומאטי של מחלות הקשורות במערכת העיכול, מומלץ לשמור עד כמה שניתן על נפש רגועה. תקופות מעבר עבור רוב האנשים, מאופיינות בחוסר רגיעה בולט המלווה בחששות מפני השינוי. אצל חולים, על אחת כמה וכמה, קיים סיכוי גדול להחמרה במצב הבריאותי בתקופות מסוג זה. השינויים יכולים להתרחש בכל תחום: מקום העבודה, מקום המגורים ואורח החיים הכללי. לכן, חשוב מאוד לייצר שגרה יום-יומית קבועה: החל בשעות עבודה והפסקות קבועות, המשך בפעילות ספורטיבית ובתזונה וכלה בהרגלי השינה.

כידוע, החיים הם לא פיקניק וכל אחד נדרש להתמודד עם שינויים במהלך חייו. אך גם את השינויים ניתן לבצע בצורה מושכלת: לקראת שינויים גדולים חשוב להתכונן בהתאם כדי שגופנו ונפשנו יעברו את השינוי באופן חלק. למשל, לקראת מעבר דירה יש להקפיד על תכנון מוקדם של כל הסידורים כך שמוקדי הלחץ יתפרשו על פני תקופה ארוכה יותר ויתפוגגו. בנוסף, ככל שהשגרה יותר יציבה, קל יותר לשלב בה אלמנטים חשובים חדשים במינונים נמוכים, כגון: סוג מזון חדש או פעילות ספורטיבית חדשה. כך נקל על גופנו לקבל את הדינאמיות שמכתיבים מהלכי חיינו.

8) הבריאות במקום הראשון:

כמה אקסיומות שיעזרו לכם לממש זאת:

אין מאכל חייב שחייבים לאכול – לא חשוב כמה כסף הוא עלה או כמה פרצופים פולניים אקבל.
אין עבודה שאין לה תחליף ואין סיטואציה בה אין לי מחליף.
אין יום בו אי אפשר לקחת חופש.
אין פעילות שלא ניתן לוותר עליה.
אין החלטה שלא לוקחת בחשבון את בריאותינו נושא הבריאות.
הרופא או המטפל אינם אלוהים. כשיש ספק, אין ספק - אפשר לעבור לאיש מקצוע אחר.
אין תרופה או שיקוי שלא ניתן להפסיק – בסימן הראשון לבעיות עצרו את הטיפול בהתייעצות עם הרופא או המטפל שנתן את ההנחיות.
אין כאב בטן שאין לו סיבה.
יש לאדם חובה על בריאותו – כל השאר יכולים לחכות.

9) רפוי בעיסוק:

המחלה עלולה לכפות על החולה תקופות ארוכות של מנוחה כפויה בבית, על מנת לאפשר לגוף להתאושש. כדי לא להיקלע לבטלה שתוביל לשעמום שיוביל לעצבות וחוסר שקט נפשי – רצוי לפתח תחביב או שניים שישפרו את הרגשתכם ויעבירו את מחשבותיכם ממקום שלילי למקומות חיוביים. בישול, למשל, הוא דוגמה טובה אותה אימצתי לעצמי. קחו ספר, הורידו מתכונים מהאינטרנט, לבשו את הסינר (טוב, לא מוכרחים) ומלאו את הסירים. אחרי כמה פדיחות מובטח שיֵצֵא משהו אכיל. מי יודע? אולי תרכשו מקצוע חדש... כך או כך, תוכלו ודאי להעשיר את התפריט שלכם במאכלים בריאים שאתם אוהבים, לאכול ואף ליהנות מהעשייה. לאלו מכם שיוותרו על חוויית המטבח, נסו למצוא תחומי עניין אחרים. המאמץ שווה את התחושה שלא נכנענו למחלה. גם בימים הקשים חשוב לקום מהמיטה, לעשות להרגיש יצרניים (מבלי לפגוע במנוחה ההכרחית) וכמובן – לחייך.

10) פעילות גופנית:

עניין ידוע הוא, שפעילות גופנית חשובה לבריאות ולחולים כרוניים היא חשובה שבעתיים. יש להתייחס להתמודדות הגוף עם המחלה כאל מאמץ גופני לכל דבר. כך, ניתן להמשיל את המאמץ שגופנו משקיע בטיפול בדלקת למאמץ המושקע בזמן ריצה. ככל שנתאמן יותר, כך תתבצע הריצה בקלות רבה יותר ותדרוש פחות מאמץ. גם זמן ההתאוששות שלנו מהפעילות מתקצר בהתאמה. הגוף מתמודד עם המחלה באופן דומה. ככל שהכושר הגופני טוב יותר, כך יוכל להתמודד עם המחלה בצורה קלה ויעילה יותר. ככל שמצבכם הבריאותי מאפשר זאת, חזקו את גופכם. התוצאות לא תאחרנה לבוא.

חשוב לזכור כי יש להתאים את שגרת הספורט למצב המחלה. ברור כי בתקופה פעילה של המחלה לא מומלץ לבצע פעילות גופנית מאומצת, כיוון שזו רק תתיש את הגוף ותפגום ביכולת התאוששותו. מאידך, כדאי לנצל את התקופות בהן המחלה רגועה על מנת להכניס את הגוף לכושר.

לפני הכל, ספורט מצריך התמדה. כדי לשמור על המוטיבציה להתמיד בפעילות לאורך התקופות המשתנות שגוזרת המחלה, כדאי למצוא את הפעילות הספורטיבית המתאימה, זו שמסבה הנאה לצד הסיפוק.

הערה בנושא עישון:

אני לא מעשן, יש לי מספיק צרות. משיחות עם חולים שמעשנים העידו רבים מהם על תחושה שהעישון תורם להחמרת המחלה (מעבר לנזקים האחרים כמובן). לחולי קרוהן המעשנים: אם חיפשתם סיבה נוספת להפסיק, הריהי לפניכם. אני בטוח שגמילה מעישון אינה דבר פשוט. בכל זאת, נסו לצמצם בחצי את כמות הסיגריות למשך חודש ושימו לב לשינוי במצבכם הבריאותי. במקרה של קוליטיס יש לציין שמחקרים מראים שהסיכון של מעשן (סיגריות) לפתח את מחלת הקולטיס הוא חצי מזה של לא מעשן. עישון או מדבקות ניקוטין יכולות אף לעזור להגיע לרגיעה במחלת הקוליטיס.

11) פעילות נפשית:

כאמור, קרוהן, קוליטיס ומחלות נוספות הקשורות במערכת העיכול הן מחלות פסיכוסומאטית. מניסיוני האישי ומניסיונם של אחרים, אין לי ספק שהמצב הנפשי משפיע ישירות על מצב המחלה, בלי קשר לדרך ולסיבות בגללן החלה. לספקנים מביניכם, נסו לשחזר ולבחון את הקשר בין תקופות בהן הוחמרה המחלה לבין תקופות לחוצות בחייכם. אני די בטוח שתופתעו לגלות עד כמה הקשר מובהק.

השפעת הנפש על המחלה היא דו-כיוונית: עשויה להיטיב אך עלולה לגרום להחמרה. לכן, לא פחות מההשקעה במישור הפיסי בהתמודדות עם המחלה, חשובה ההשקעה במישור הנפשי. מה זה אומר? ראשית, זיהוי: כפי ששמים לב לסימפטומים פיסיים של המחלה יש לשים לב לסימפטומים הקשורים להלך הרוח. הדבר אינו פשוט אמנם, אך עם מעט אימון והרגלים הוא אפשרי. סימנים של לחץ ומועקה נפשית חשוב לאתר כבר בשלבים הראשונים, כדי למגר אותם במהירות האפשרית – אם על ידי מודעות ושכנוע עצמי, אם בעזרת הסביבה הקרובה ואם בקבלת סיוע מקצועי. בשל אופייה של המחלה, קל מאוד להיקלע למעגל של לחץ נפשי, המוביל להחמרה במחלה, שגורמת ללחץ נפשי נוסף. קשה לצאת מהמעגל הזה לבד. הסתייעו במשפחה, בחברים ובניסיונם של חולים אחרים (נצלו את האינטרנט ככלי תקשורת המאפשר לכם לחלוק חוויות משותפות עם חולים אחרים). מאוד קל וטבעי להתעלם מהלחצים ומהמתחים, ולהתייחס לצדדים הפיסיים בלבד של המחלה. אל תיכנעו! הדבר משול לאותו ילד, המחזיק פצע לאחר שנפל, ומסרב לתת להורה ואף לו עצמו להביט לאזור הכאב... שחררו והביטו לתוך הכאב, לתוך הלחץ והמתח. טפלו בעצמכם. היו מספיק כנים עם עצמכם, ותוכלו לנצל את הקשר בין גוף לנפש כנגד המחלה. בעניין זה, אני מוכרח לצרף דווקא המלצה קולנועית. הסרט: ""What the Bleep is going on?(או בקצרה – "Bleep") מציג בצורה פשוטה ותוך פלרטוט עם הפיסיקה המודרנית, זווית מעניינת ביותר לגבי ההשפעה הפוטנציאלית של אדם על גופו ועל סביבתו בעזרת המחשבה.

ישנם כלים שונים המסייעים לטיפול בנפש וחיזוקה. פעילויות שונות מהסוג של יוגה ומדיטציה מקנות כלים יעילים במיוחד, להתמודדות טובה יותר עם המחלה והמכשולים שהיא מציבה. בהמשך ארחיב על "צ'י גונג", אומנות סינית קדומה המבוססת על תנועה ומדיטציה. הפרק שיעסוק בכך נכתב ע"י דרור אלוני, מדריך מוסמך לצ'י גונג וטאיי צ'י, המתמודד בעצמו עם מחלת סרטן נדירה. מלבד יוגה ומדיטציה, משרעת האפשרויות לפעילויות מחזקות-נפש מגוונות מאד, וכל אדם יכול למצוא תחום המתאים לאופיו לאמונתו ולצרכיו. חולים רבים משקיעים מאמצים רבים והון רב למציאת תרופה למחלתם, ומוכנים לעבור מרחקים עצומים כדי למצוא את המומחה שביכולתו להצילם. כמובן שאין לזלזל בתרופות ובמומחים, אולם מי שיטיל את יהבו עליהם בלבד, עלול לאבד את האמונה במציאת פתרונות החבויים בגופו ובנפשו שלו.

בספרו של ד"ר ג'וזף מרפי, "כוחו של התת-מודע" [ii] , מוצגת גישה פשוטה אך יעילה לשיטתה יש בכוח מחשבתנו לרפא כל מחלה:

"כל המחלות מקורן בנפש. דבר אינו קורה בגוף אלא אם כן קיים דפוס מנטאלי כלשהו מקביל ומתאים...".

"יש רק תהליך ריפוי אחד בבני אדם, והוא אמונה. יש רק כוח ריפוי אחד דהיינו תת המודע שלכם...".

המסר הכללי בספר הוא שכל מחשבה טובה או רעה שאנו חושבים משפיעה על תת המודע שלנו, האחראי על כל תפקודי הגוף מבנייתו ועד תחזוקתו. מכיוון שכל מחשבה בחלק המודע של תודעתנו משפיעה גם על תת המודע, משפיע האחרון בתורו על גופנו ובריאותנו. חשוב שנאמין בבריאותנו ובכוחנו לרפא את עצמנו. לא פחות חשוב להימנע ממחשבות שליליות המממשות את עצמן.

בספרו של אקהרט טול, "כוחו של הרגע הזה"[iii], מוצגת גישה לפיה ביכולתנו להרגיע את עצמנו ולעזור לגופנו על-ידי התמקדות וכניעה לרגע הנוכחי. מתחים רבים בגוף נגרמים כתוצאה ישירה מלחץ ומפעילות בלתי פוסקת של מחשבות. בספר זה מוצגות מספר טכניקות להירגעות והפגת הלחץ תוך התמקדות ברגע הנוכחי והרגעת המחשבות:

"המפתח הוא להיות במצב של חיבור מתמיד עם הגוף הפנימי שלכם – להרגיש אותו כל הזמן. אם תשומת לבכם תהיה בגוף ככל האפשר תהיו מעוגנים ברגע הזה. לא תאבדו את עצמכם בעולם החיצוני, ולא תאבדו את עצמכם בתוך ראשכם. היו ממוקדים בגופכם ובמה שאתם עושים ברגע זה...".

"אל תתמקדו במאה דברים שתעשו או אולי תצטרכו לעשות בזמן כלשהו בעתיד, אלא בדבר אחד שאתם יכולים לעשות עכשיו. ודאו שאינכם מריצים 'סרטים בראש' ומשליכים את עצמכם אל העתיד, ובכך מאבדים את הרגע הזה."

אין לי ספק שנפשנו משפיעה באופן ישיר על מצב בריאותנו. יהיה זה טיפשי לבטל כלאחר יד כלים מהסוג המתואר לעיל. כלים אשר אינם דורשים מאמץ רב, אין להם תופעות לוואי וכל הנדרש לביצועם הוא מעט אמונה.

אל תטעו. אמנם מרבית החומר העוסק בתחום הרגעת הנפש הינו פילוסופי במידה כזו או אחרת, ואינו מתאים לעיכול עבור כל אחד (לא כל שכן, אנשים עם בעיות עיכול). גישה פרקטית יותר מצאתי בספר "המדריך לצוללן החופשי" ("Manual of Freediving")[iv].

צלילה חופשית היא ספורט בו הצוללן יורד למים ללא ציוד עזר לנשימה. ככל שהוא מצליח להחזיק את נשימתו מתחת למים כך יגיע לעומקים גדולים יותר. הספר מתאר טכניקות של יוגה ומדיטציה המסייעות להגיע להירגעות פיזית המרפה את השרירים בגופנו, לצד הירגעות מנטאלית המרגיעה את ומחשבותינו הנפש והמחשבה. הוכח כי טכניקות אלה מאפשרות לצוללן החופשי לצלול לעומקים גדולים יותר, תודות לצמצום חילוף החומרים בגוף, הפחתת קצב הלב והקטנת ה"עלות" של כל פעולה פיזית למינימום. הישג השיא בצלילה חופשית עומד כיום על עומק של יותר מ-214 מטר ושהייה של למעלה מתשע דקות מתחת למים ללא נשימה (אל תנסו בבית).

הטכניקות המסייעות לצוללן החופשי כוללות בין היתר תרגילי יוגה המתרכזים בנשימה, ומדיטציה בעזרת דמיון מודרך. טכניקות אלו עשויות לעזור בין היתר לחולי קרוהן וקוליטיס להתמודד בצורה טובה יותר עם המחלה, על-ידי הרגעת הלחץ והמתח שמצטברים מחיי היום-יום.

אני ממליץ בחום לכל חולה המעוניין להבריא, לא לוותר על התנסות באמצעים הנוגעים בהיבט הנפשי. איני מתכוון רק ל"רוחניים" שבינינו אלא גם ובמיוחד לקטני האמונה, המתייחסים לנושא בספקנות ובציניות. כמי שהיה שייך לקבוצת הספקנים, מי כמוני יודע ששינוי מחשבתי זה אינו פשוט כלל. נדרש מאמץ לא מבוטל להתנסות בצורה כנה בעזרת כלים אלו. ואולם כולכם תסכימו איתי לבטח, שציניות אינה תרופה. לא חייבים להפוך לנזירים בודהיסטים. אפשר להתחיל בקטן, בצעדים מדודים. בשילוב פעילויות מרגיעות שיאזנו את הפעילויות האינטנסיביות של "החיים האמיתיים". כך ניתן, עם הזמן, להגיע לשינוי מחשבתי חיובי ועמוק היכול לתרום לשיפור אמיתי במצב הבריאותי.

"אני מאמין שחיים פשוטים וחסרי יומרות טובים לכל אדם ומועילים לגוף ולנפש...", אלברט אינשטיין, "רעיונות ודעות" [v].

* "הנסיך" הינו אחד הספרים הפילוסופים המפורסמים מתקופת הרנסאנס, נכתב על ידי מקיאוולי עבור הנסיך אשר שלט בפירנצה במאה השש עשרה. הספר מכיל עצות לשליט כיצד יוכל לשמור ולנהל את שלטונו, בין היתר תוך ניתוח אופיו של האדם ובחינת סוגיות היסטוריותשונות.

** כָּ‏רֶסֶת (צליאק, בלועזית: Coeliac או Celiac) היא מצב רפואי של רגישות לחלבון בשם גליאדין (Gliadin), המרכיב, יחד עם חלבון נוסף בשם גלוטנין, את הגלוטן המצוי בדגנים מסוימים.

הטיפול היחיד המרפא לרוב את כל התסמינים (אך אינו מרפא את המחלה), הוא הימנעות קפדנית מאכילת מזונות המכילים גלוטן - כל המזונות המכילים חיטה, שעורה ושיפון. ויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/כרסת

* ויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/שינה

[i] ניקולו מיקאוולי, "הנסיך".

[ii] ד"ר ג'וזף מרפי, "כוחו של התת-מודע".

[iii] אקהרט טול, "כוחו של הרגע הזה".

[iv] "Manual of Freediving" by Umberto Peltizzari, Stefano Tovagliert.

[v] אלברט אינשטיין, "רעיונות ודעות".

פענוח בדיקות דם

2009-02-16T11:10:00.005+02:00

פרק זה יפורסם במלואו בספר.

אז מה עושים?

2009-02-16T11:10:00.004+02:00

ישנן דרכים שונות בהן בוחרים חולים להתמודד עם מחלתם:

· התעלמות – "כן, יש לי איזו מחלה, אך אין מה לעשות איתה":

החולה אינו מכיר במחלתו וממשיך את חייו תוך התעלמות מוחלטת ממגבלותיו ומצבו הרפואי. דרך התמודדות הזו, מאפיינת בדרך כלל את התקופה שבאה לאחר גילוי המחלה. מלווה אותה הטענה (המדעית!) לפיה ההתעסקות עם המחלה רק מעודדת אותה ולכן אין לבזבז אנרגיות יקרות. הדבר מעיד בפשטות על חוסר רצון להתמודד עם המציאות. מכיוון שהחולה אינו מוכן להודות במגבלותיו, הוא אינו משנה את אורח חייו ואת תזונתו. לכן מחלתו מידרדרת במהירות והנזקים בעקבות הדלקת לא מאחרים לבוא.

· מלחמה – "קרוהן היא מחלה ככל המחלות – ד"ר, תן לי כדורים!":

החולה סבור כי משום שלא נולד עם המחלה, הרי שהיא נפרדת לגמרי מגופו, ועל כן יש להתמודד איתה באופן בו מתמודדים עם כל גורם זר התוקף את הגוף – תרופות, ורצוי חזקות במיוחד. בד בבד הוא מזניח את דיכוי הגורמים השונים המעודדים את המחלה, אשר חלקם קשור דווקא באורחות חיים, בתזונה ובגורמים שמשפיעים על הנפש. הבעיה בגישה זו היא ההתעלמות מכך שאין תרופות פלא. התרופות הקיימות מטפלות רק בסימפטומים של המחלה ולא בגורמים שלה, ולכן המחלה אינה עוברת אלא רק מדוכאת לתקופה מוגבלת.

· השלמה – "אני חולה קרוהן, המחלה היא חלק בלתי נפרד מגופי":

החולה (למוד הניסיון, לרוב) משלים עם עובדת מחלתו. הוא מסגל לעצמו אורח חיים מתאים ומכיר במגבלות הנובעות מהמחלה. התנהגות כזו מאפשרת את הפחתת השימוש בתרופות ומביאה בדרך כלל לשיפור במצב הבריאותי. מעצם היות מחלת הקרוהן מחלה פסיכוסומאטית (מחלה גופנית המושפעת מגורמים נפשיים) ואוטואימונית (מערכת החיסון תוקפת את הגוף), ישנה חשיבות גדולה להתייחסות לנפשו של החולה כחלק בלתי נפרד מהגורמים המשפיעים על המחלה. אחת התוצאות השליליות העלולות להיגרם מההשלמה של חולים עם מחלתם, היא כניסתם למצב של פאסיביות בנוגע לטיפול הרפואי במחלה. במקרים קיצוניים אף עלול החולה לוותר על הטיפול הקונבנציונאלי, חרף העובדה שהוא יכול להקל עליו את ההתמודדות ולשפר את איכות חייו.

האמת, כמו בכל דבר בחיים, נמצאת איפשהו באמצע. אמנם לא נולדנו עם קרוהן וקוליטיס אך הן בהחלט מחלות הדורשות התייחסות. המחלות הן אכן חלק בלתי נפרד מגופנו – וכך יש להתייחס אליהן – אך יחד עם זאת, אין להכריז מלחמה על גופנו. כמו ברוב המלחמות, גם כאן יש רק מפסידים. אם תרשו לי להיות קצת ציורי, הרי שההתמודדות עם המחלה משולה לטיפוס על מדרון חלק ורטוב: ככל שמגיעים גבוה יותר ההרגשה משתפרת וההתמודדות קלה יותר. מה חבל שנקודת הזינוק נקבעה בתחתית המדרון – המקום בו ההרגשה הפיסית והמנטאלית קשה, האמונה בהצלחה פחותה והטיפוס קשה הרבה יותר. בתחילת הטיפוס קל למעוד על הקרקע החלקלקה ולאבד גובה. נדרשים מיומנות, ניסיון, סבלנות וארבעה טון של מוטיבציה על-מנת לשמור על הגובה, ולהמשיך להתקדם בזהירות, מעי בצד אגודל.

החולה יכול לשפר את התמודדותו עם המחלה בעזרת פיתוח מיומנויות שונות:

· איסוף מידע – אחד הדברים החשובים שחולה הקרוהן צריך לעשות הוא לקבל החלטות. אלו החלטות קשות, לעיתים אף הרות גורל, ועל אלו הפחות טובות עלולים לשלם מחיר יקר. לכן, אם כבר הפקירו בידיכם את גורלכם, השתדלו לעשות זאת על פי מידע רב ומהימן ככל שניתן. לקטו אינפורמציה מכל מקור הבא ליד: שוחחו עם רופאים ומטפלים, גִלשו באינטרנט, אִספו מידע בספרים, לימדו מניסיונם של חולים אחרים וכמובן, מניסיון העבר האישי שלכם (בהמשך יודגם עד כמה הניסיון האישי מהווה מרכיב מידע מרכזי בהיבט לקיחת ההחלטות). זִכרו תמיד שלפני כל דעה של רופאה או המלצה של מטפל, עומד שיקול הדעת שלכם וכובד האחריות המוטל על כתפיכם. אם תחליטו לא נכון, אתם אלו שתשלמו את המחיר. איסוף מידע הוא קריטי על מנת להימנע ממצב כזה.

· הכרת הכלים – שנות האלפיים מציעות לחולי הקרוהן והקוליטיס מגוון של תרופות, קונבנציונאליות ואלטרנטיביות, להתמודדות עם המחלה. התרופות, כפי שיורחב בהמשך, מתאימות למצבים שונים בעיקר מבחינת "עוצמתן". בעוד תרופות מסוימות מתאימות למצבי רגיעה, תרופות אחרות נועדו למצבים בהם מתחוללת סופת הוריקן של ממש בתוך בטנכם. שימוש בתרופה לא מתאימה בזמן הלא נכון עלול לגרום לנזק. תרופות חזקות למשל, יעילות בהתגברות על התפרצות הדלקת, אך בה בעת עלולות לגרום נזקים לא פשוטים לגוף. לכן, שימוש בהן בשעת רגיעה לגופנו הינו סיכון מיותר. חשוב להכיר את התרופות על בוריין, את יכולות ההתמודדות עם המחלה כמו גם את תופעות הלוואי.

· התנהגות בשעת הוריקן – ראשית, חשוב לזהות בהקדם שעל גופנו עובר התקף. יש להפחית מיידית את כמות המזון הנצרך ולהתאים את הרכיבים התזונתיים כדי לאפשר עיכול קל יותר. בשלב הבא, יש להגיב בתרופות ובטיפולים מתאימים לפי סוג ההתקף והסימפטומים (שלשולים, כאבים, חום וכו') לאחר התייעצות עם רופא. במקביל, חשוב לשמור ולנצל כל גרם של אנרגיה לטובת ההתמודדות עם הסערה על ידי מנוחה פיסית ונפשית (חופשת מחלה מהעבודה התובענית או ביטול ההשתתפות בטריאתלון יהיו רעיונות טובים). תקופת ההתקף ועוצמתו יקבעו את המחיר הסופי שישלם גופנו בעתיד, לכן יש להיעזר בכל הכלים העומדים לרשותנו. הזנחה היא רשלנות פושעת בעיקר בזמן התקף.

· התנהגות במצב רגיעה – כאשר ההתקף חולף ומגיעה תקופה רגועה, חשוב בעיקר לא להיתפס לשאננות. יש להמשיך לאסוף מידע וללמוד מלקחי ההתקף האחרון כיצד לנסות למנוע את ההתקף הבא. יש להקפיד ולשמור על כושר גופני, תזונה נכונה ואורח חיים בריא. אסור ליפול למלכודות המפתות של העולם המודרני, המציע תזונה לא נכונה, לחץ נפשי ועייפות. נפילה למלכודות אלה תקצר את הדרך אל ההוריקן הבא.

ה-א.מ.ת שלי לחיים טובים יותר לחולה הקרוהן והקוליטיס, מורכבת משלושה חלקים:

אומנות המעקב

2009-02-16T11:09:00.007+02:00

מחלות קרוהן וקוליטיס מתאפיינות בדינאמיות בחומרת הדלקת. זו מושפעת מפרמטרים רבים המשתנים כל העת. במרבית השינויים הללו לא ניתן להרגיש אלא באמצעות מעקב הכולל בדיקות תקופתיות.

על המעקב לכלול בדיקות של בריאותו הכללית של החולה ולא להתמקד רק בדלקת עצמה. זאת בשל ההשפעה הדו כיוונית של המחלה על הבריאות הכוללת ולהיפך.

בפרק זה אפרט את דרכי המעקב השונות אחר מצבנו הבריאותי, ואראה כיצד יכול החולה לתרום בעצמו להשלמת התמונה הכוללת, בעזרת מעקב עצמאי אחר הפרמטרים השונים. הסבר על פענוח בדיקות הדם והצגת הבדיקות הקונבנציונאליות השונות ישלים את הנושא. על החולה להקנות לעצמו ידע על מגוון דרכי המעקב, על הבדיקות השונות ומטרתן, כדי שבבוא העת לא יחשוש מפניהן, ויוכל לבחור את סוג הבדיקה הנכונה והעיתוי המתאים לביצועה.

"אם אתה מכיר את אויביך ומכיר את עצמך לא תיפגע במאה קרבות, אם אתה לא מכיר את אויביך אך כן מכיר את עצמך אחד תנצח אחד תפסיד, אם אתה לא מכיר את אויביך וגם לא מכיר את עצמך אתה תיפגע בכל קרב...", סון צו, "אמנות המלחמה" * [i].

* הספר "אמנות המלחמה" של סון צו נכתב ככל הנראה במאה השלישית לפני הספירה. הוא נודע כאחד מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית, וכיום אף משפיע על תחומים נוספים הקשורים לניהול אסטרטגיה וקבלת החלטות.

[i] סון צו, "אמנות המלחמה". http://en.wikipedia.org/wiki/The_art_of_war

מעקב וטיפול

2009-02-16T11:09:00.006+02:00

נכון להיום אין מרפא למחלות קרוהן וקוליטיס. התרופות הקיימות אינן מרפאות את המחלות אלא רק מדכאות אותן. כל טיפול תרופתי משפיע באופן שונה על חולים שונים בדרגות שונות של המחלה. ערפול זה הופך את הטיפול במחלה למורכב, ולא אחת מחייב את החולה לקבל בעצמו (ובהתייעצות עם הרופא) החלטות המשפיעות באופן ישיר על מצבו. כדי לקבל החלטות נכונות נדרש ידע על אופי הטיפול או הבדיקה, וכן בקיאות בכל הפרמטרים המרכיבים את מצבו הגופני והנפשי של החולה, לאורך זמן.

החולה אשר נאלץ להשקיע את מרבית כוחותיו בהתמודדות עם המחלה, נדרש לגייס אנרגיות נוספות להשקעה בבדיקות ובטיפולים. הבנה של מטרת הבדיקות והטיפולים עשויה להגביר את המוטיבציה לבצעם.

בחירת הטיפול המתאים לכל חולה מושתתת על בקיאות במטרת הטיפולים, וכן על מעקב תדיר אחר מצבה, הנותן תמונה מדויקת ככל האפשר על מצבו הרפואי של החולה.

פרק זה סוקר במשותף את דרכי הטיפול והמעקב במחלות קרוהן וקוליטיס הכוללות שיטות מעקב רפואיות ועצמאיות וגישות טיפול קונבנציונאליות ואלטרנטיביות. מטרת הפרק היא להקנות לחולה מידע שיסייע בקבלת החלטות בנוגע לאופן המעקב אחר מחלתו ושיטת הטיפול בה.

הפעם הראשונה שלי

2009-02-16T09:46:00.000+02:00

הפעם הראשונה שלי הייתה בפרו בעיר בשם קוסקו, עיר שידועה יותר לתושבי המקום ולתיירים הזרים כ"תל-אביב" בעקבות ריבוי הישראלים השוכנים בה.

הייתי בן 20 ורציתי "לראות עולם". נכון יותר לומר שבעיקר רציתי לבלות ולעשות חיים. לא ממש היה אכפת לי איזו ארץ מופיעה ברקע ואיזו שפה מדברים בה. העיקר שיהיה זול וכיף. אחרי טיול בן חודשיים באקוודור ופרו הגענו לקוסקו. כחסיד גדול של ים ושמש, בשלב זה די מאסתי בהרים ובקור ובאווירת חוסר המעש הכללית ששררה שם. מה לעשות שאת ה"מאצ'ו פיצ'ו", עיר פרואנית עתיקה שבנויה על הר, "חייבים לראות", כפי שטענו המקומיים והתיירים כאחד. אם חייבים אז חייבים. במקום לנסוע חצי יום, לסמן 'וי' ולברוח לברזיל, החלטנו, קבוצה של 5 ישראלים, להעביר לילה בשטח כחלק מטיול של יומיים במעלה ההר. על הארגון הייתה אחראית חברת טיולים פרואנית, מה שבשלב זה של הטיול היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. כבר עברתי אי אלו חוויות מפוקפקות במהלך החודש האחרון עם פרואנים, אשר בכל הקשור להסכמים לא ממש דייקו בפרטים, וזאת בלשון המעטה. הסיכום הנוכחי היה שהחברה תספק מדריך דובר אנגלית, מזון לכל היומיים ואמצעי תחבורה לדרך חזור. זו כללה נסיעה באוטובוס בירידה מההר, נסיעת רכבת ונסיעה נוספת בת ארבע שעות בחזרה לעיר. אנחנו? אמורים רק לבוא וליהנות מהנוף.

לאחר בחינת מספר חברות, תחקור קצר של תיירים מנוסים והתמקחות קצרה על המחיר יצאנו לדרך. כבר במפגש הראשון עם המדריך היה ברור שאוצר המילים האנגלי שלו לא מכיל הרבה יותר מ- “Hello”. גם מראה התיק הקטן שלו, שאמור היה להכיל אוכל לשישה אנשים במהלך כל הטיול, לא הוסיף שלווה. התחלנו בטיפוס שלא היה קשה במיוחד, וכלל מעבר באתרים מאד מעניינים. אם היינו זוכרים להביא מתורגמן או מילון עברי-ספרדי, גם היינו מבינים מדוע. מכיוון שהאמיגו סחב הכול לבד ומאד התאמץ להסביר לנו על מורשת הארץ, הפסקנו בשלב מסוים לקטוע אותו במהלך הסבריו בכל עצירה, ונתנו לו להמשיך ולהסביר על הנושאים השונים שנראו חשובים עד מאד (לפחות בעיניו). כך התארך לו הטיול על פני כל היום. אני, שאמנם לא נחשבתי מעולם לאכלן גדול, מרגיש את תחושת הרעב יחסית מהר (כנראה משום שאין לי הרבה רזרבות). עד מהרה הפכו מחשבותיי על מזון להיות הדבר היחידי שעבר לי בראש ובבטן ככל שהתקדם היום. כאן המקום לציין שמעט אחריות כן הייתה לי, ובעקבות ניסיוני המר עם הפרואנים קניתי מעט קרקרים ופיצוחים למקרה שהחלק הקולינארי של הטיול לא יתקדם כמצופה. אחראי או לא, בשעת הצהריים לאחר כחצי יום טיול, הייתי עם תרמיל ריק ובטן ריקה עוד יותר. הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להגיע למחנה שבו אנו אמורים להעביר את הלילה ולקבל את ארוחת הערב שלנו אני צריך להירגע ולא לבזבז אנרגיות על המדריך המוכשר שלנו.

ארוחת הצהריים הנשגבת התגלתה ככנף וחצי של עוף לכל מטייל, שביום רגיל לא הייתי נותן לכלב שלי. ביום ההוא, שממש לא היה רגיל, ליקקתי את האצבעות. לאחר מספר שעות נוספות שנדמו לנצח, הגיעה השעה לארוחת הערב. אז כבר ממש לא עניין אותי מה היה על הצלחת, ולמרות הנביחות המאיימות של חבריי לשולחן למראה הסטייק החשוד משהו, השארתי צלחת ריקה והתאפקתי לא לבקש תוספת. מעט התאכזבתי מעצמי, כיוון שבמהלך החודשיים של הטיול הקפדתי שלא לאכול כל סוג של בשר מחשש לתגובות לא רצויות מצד הבטן. אך ידוע שלא רק הצבא צועד על קיבתו, והרי ציפה לי עוד יום שלם של טיול במעלה ההר, נטול הסברים מובנים והפסקות צהריים. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני לטיול. קמתי בבוקר עם תחושות לא מוכרות בבטן. אם לא הייתי מכיר כבר חמש שנים את מחלת הקרוהן, המלווה בשלשולים, אנמיה ועוד תופינים, הייתי אומר שזה הרגיש כמו כאב. לא התרגשתי והלכתי למקום שעד אז פתר כל בעיה דומה – השירותים. ובעוד אני יושב וחושב ושוב יושב ושוב חושב אני מבין שאין כל זכר לסטייק מליל אמש, ושאין תזוזה בפיקוד דרום. הכאב במקביל רק התחזק. בשלב זה הבנתי שאני בבעיה: אני עם תחושות חדשות באמצע שום מקום, כשמסע של יום שלם לפחות מצפה לי, עד שאזכה לראות זכר כלשהו של ציביליזציה (פרואנית אבל ציביליזציה). על המדריך לא ממש בניתי, ולחכות לחילוץ לא נראה רעיון מזהיר כיוון שהוא ודאי יגיע בדמותו של חמור תשוש ועייף.

החלטתי לנסות את מזלי במעלה ההר. אחרי הכול כמה גרוע זה יכול להיות?

המשך היום אמור היה לכלול סיור מלומד של מספר שעות במאצ'ו פיצ'ו, ולאחריו המסע בן שלושת החלקים בחזרה לקוסקו. בשעות הבוקר המוקדמות לאחר שהערכתי את מצבי הבריאותי, סברתי שהאתגר לא גדול במיוחד והחלטתי להמשיך. בנוסף, לא מצאתי לנכון לעדכן את חבריי. סתם לחץ לא יועיל לאף אחד, מספיק מטייל אחד מתוח.

מה שידעתי באותו זמן על מחלת קרוהן היה בעיקר מה שכבר חווייתי לפני כן – בעיקר שלשולים ועייפות. הסתפקתי בכך אולי מפני שהאמנתי שיש דברים שעדיף לא לדעת. מה שכן ידעתי, הוא שהמחלה עלולה לגרום להידבקויות של המעי, דבר שיתאפיין בכאבים ובבטן קשה ונפוחה, סימפטומים שהיו לי באותו יום. לכן, בהחלט דאגתי אך המשכתי במסע חזרה, ללא שמץ של מושג מה אעשה כשאחזור לבסוף לעיר.

הכאב והנפיחות בנוסף לתחושה הכללית שהאוכל תקוע, הובילו אותי למסקנה שלאכול עכשיו לא יהיה הרעיון הכי טוב. החלטתי לשתות הרבה בתקווה לעבור את היום בשלום. בזמן הטיול לעיר האבודה הרגשתי הייתה סבירה, למרות שהכאב עדיין הלך והחמיר. כשהגענו לעתיקות נחתי בצד בזמן שהמדריך העביר הסבר מלומד וארוך על האטרקציה. בשעות הצהריים, כשהגענו לחניון אוטובוסים גדול שבו התרכזו התיירים, ניסיתי שוב את מזלי בשירותים אך לא השגתי כל התקדמות. בשלב זה כבר התחלתי להילחץ, מה שאף הגביר את הכאבים בבטן. האמת היא שפשוט לא ידעתי מה לעשות.

שכנעתי את עצמי להירגע ולהמשיך. לא שראיתי מולי כל ברירה אחרת. עלינו על האוטובוס לאחר זמן התארגנות ארוך כנצח וירדנו מההר בדרך לתחנת הרכבת. למרגלות ההר הסתבר שהרכבת תגיע רק עוד כמה שעות ובהתחשב בחור שהיינו בו, הדבר הנכון ביותר לעשות היה לנסות להירדם על הדשא למרות התחושה הכללית לפיה אני פשוט עומד להתפוצץ בכל רגע. השעות עברו אך הכאב נשאר ואף החריף, וכפי שניתן היה לצפות נסיעת הרכבת הייתה צפופה וארוכה. למען האמת, במצב שהייתי בו כל פעולה נראתה לי כמו נצח. הגענו לתחנת רכבת בשעות הערב כשהעיר הכי קרובה ממוקמת כארבע שעות נסיעה. סבלתי מכאבים עזים ולא אכלתי משש בבוקר. התיישבתי על ספסל בתחנה כאשר מסביב המולה, צפיפות ורעש של תיירים עייפים ומקומיים עם סחורה וחבילות ענקיות על הגב. התיישבתי והבנתי שזהו, מפה אני כבר לא אזוז. בשלב זה, תוך שאני שוקע ברחמים עצמיים ומנסה שלא להיכנס לפאניקה, עודכנתי שאף אחד לא מחכה לנו בתחנה ושצריך למצוא דרך אחרת לחזור. לאחר נצח או שניים נוספים, שככל הנראה הסתכמו בשעה, הוחלט לעלות על סוג של מונית שירות שכללה את כל חברי הקבוצה שלנו וכמות מקומיים שיכולים לאכלס מדינה בינונית. בדרך הלך המצב והחמיר. לקראת עשר בלילה, כשנשארו עוד כשעתיים עד לסיום המסע הרגשתי שאני לא מסוגל יותר וביקשתי מהנהג לעצור בצד. שם, באמצע שום מקום, על העשב בצד הכביש כשמאחורי מונית דחוסה בישראלים ופרואנים, פגשתי בשנית את מי שלא ראיתי כבר יממה שלמה – הסטייק והתוספות. במשך דקות ארוכות לא הפסקתי להקיא את נשמתי. חשבתי שאני מת אך לצערי באותו זמן, אלוהי הקרוהן לא ויתרו עלי כל כך מהר. לאחר שרפלקס ההקאה הפסיק, שתיתי קצת מים שטפתי את הפנים ונרגעתי. חזרתי למונית וניסיתי להחזיק מעמד עד סוף הנסיעה. לאחר שעתיים עצר הנהג במרכז העיר. התיישבתי על מדרכה ואמרתי לחברי שמפה אני לא זז ושיקראו לאמבולנס. אני זוכר את ההפתעה על פניהם. הרי לאורך כל היום לא אמרתי כלום ולא רמזתי לרגע על מצבי. מכיוון שלאף אחד לא היה מושג מהיכן להזמין אמבולנס, שוכנעתי לעלות על מונית חזרה למלון. כשהגענו אפילו לא עליתי לחדר. הקאתי את הנשמה בשירותים בלובי, ולמרות שחשבתי שכבר ראיתי את כל מרכיבי התפריט של ארוחת הסטייק המפוארת, רפלקס ההקאה הוכיח אחרת. בעל המלון הזמין אמבולנס שהגיע מספר דקות לאחר מכן, ופינה אותי בליווי שני חברים לבית החולים, שהיה מעין מרפאה פרטית בעיקר עבור תיירים.

מכיוון שלא ידעתי בדיוק ממה אני סובל ולא הכרתי שמות של תרופות שיכולות לפתור את הבעיה, הייתי נתון לחסדיו של הרופא הפרואני. השלב הראשון בתוכנית היה לתת לי משככי כאבים שעבורם יכולתי רק לומר תודה. בהמשך, ביקרו אותי שני רופאים. האחד, רופא גסטרו חביב אשר הסביר לי שזו פשוט התפתחות של המחלה, ושיש לטפל בהתקף הנוכחי (הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי את הרופא הזה מסיבות שיתבררו בהמשך). הרופא השני לעומתו, טען שמכיוון שמקור הכאב הוא בבטן התחתונה מצד ימין, הרי שאני סובל למעשה מבעיה באפנדיציט (תוספתן). בשל הסכנה, לדבריו, שהתוספתן יתפוצץ, יש לבצע ניתוח בדחיפות. הוא אף הוסיף שבמקרה כזה מסוכן לחכות ושאין אפשרות לטוס לעיר אחרת מחשש שהמצב ילך ויחמיר (למקרה שחשבתי לברוח, חלילה). דברים אלו אכן עוררו את חששותיי, דווקא כשהתחלתי להתרגל לתחושות ההקלה הממכרות של משככי הכאבים. הרבה זמן למחשבות לא היה. נלקחתי על ידי אחד האחים לצילום בטן שדרש שאעמוד, פעולה שלא השתלבה היטב עם משככי הכאבים שקיבלתי לא מזמן. הדבר הבא שאני זוכר הוא בחור שאני לא מכיר שמנסה לייצב אותי, ואת עצמי מתעורר במיטה. פרק הזמן שנראה לי מספר שניות ארך למעשה קרוב לשעתיים, בהן הייתי מעולף. בזמן זה, התברר לי שהרופא מהקליניקה הראשונה ניסה להחתים את אחת הבחורות שטיילתי איתן על אישור לבצע בי ניתוח להסרת האפנדיציט. למזלי היא לא מיהרה לחתום, ואף טלפנה לאמה שעברה ניתוח דומה והזהירה אותה לבל תחתום על דבר.

כשהתעוררתי לא היה לי צל של מושג על רצונו העז של בעל הבית לנתח אותי, במטרה להרוויח כמה שיותר כסף מחברת הביטוח. בדיעבד התברר כי ניתוח היה עלול לסכן אותי באופן חמור כיוון שהבטן שלי הייתה במצב של התקף חריף. לאורך הלילה חזר וביקר אותי "רופא האפנדיציט". כבד משקל ומאיים, אדם עב בשר שכאילו ניזון מכמה אפנדציטים מבושלים לארוחת הבוקר, עמוס בטבעות ושרשראות זהב, לחץ הרופא על החלטה מהירה: חייבים לנתח עכשיו, הזמן הולך ואוזל. כאביי נחלשו מעט אך היו עדיין חזקים, והבטן הייתה קשה ונפוחה. מה עושים? רופא האפנדיציט לא הותיר לי ברירה. נשאר הדבר האחרון שכל מטייל רוצה לעשות: להתקשר להורים ולהדאיג אותם עד מוות. במקרה שלי, היה זה בהחלט הזמן המתאים ל- Second Opinion מהרופא המטפל המומחה – אבא. הרמתי טלפון הביתה והתפללתי מטעמי מניעת פאניקה שאבא יענה. אמא ענתה. אמרתי:

"אמא?!...מה נשמע?... הכול בסדר?...אצלי?!...בסדר...האמת...קצת כואבת לי הבטן, אני בבית חולים, יש פה רופא שרוצה להוציא לי את האפנדיציט קחי דברי איתו" והעברתי את השפופרת לרופא. התגובה של אמא שלי הייתה: "טוב, אז תחזור הביתה". לאחר שההלם הראשוני בבית עבר, דיברתי עם אבא, והוחלט להעביר את הלילה עם האנטיביוטיקה למורת רוחו של הרופא המטפל. חודשים לאחר מכן בארץ, בדיונים סביב שולחן האוכל, הוסבר לי שאלה היו השעות הקריטיות: אם היה מדובר באפנדיציט, מצבי היה עלול להחמיר. אם היה משתפר במעט, הרי שזהו התקף של מחלת הקרוהן. כפי שניתן לדמיין, הלחץ בבית באותן שעות היה גדול. בבוקר המצב השתפר. פחות כאבי בטן, פחות נפיחות וקשיחות. דיווחתי למשפחה בארץ והמצב נרגע מעט. לא כך היה מבחינת רופא האפנדיציט ובעל המרפאה, אשר המשיכו בשלהם: צריך לנתח בדחיפות. הפעם, אף גיבו את אבחנתם בבדיקת אולטרא-סאונד. הימים חלפו, והכאב נחלש מיום ליום. לאחר שבוע במהלכו כמעט לא אכלתי דבר, הוחלט שהמצב טוב מספיק ומאפשר לי להשתחרר עם כל האיברים הפנימיים איתם נכנסתי. עם מעט חששות, עליתי על המטוס בדרך ללימה בירת פרו, אל שדה התעופה המרכזי ואל שגרירות ישראל. הטיסה עברה בשלום ונפגשתי את הרופא של השגרירות בבית החולים המרכזי. בבדיקת אולטרא-סאונד נוספת, שוב לא הובהר האם זו דלקת באפנדיציט או סיבוך של המחלה. בשלב זה כבר החלטתי לחזור לארץ, למרות התכנון המקורי לפיו נשארו לי עוד חודשיים של טיול.

לאחר שיחה עם ההורים, ששכנעו אותי להמשיך לטייל (ועל כך אני מודה להם מקרב לב), החלטתי לוותר על ההרים והקור של בוליביה לטובת הים והחום של ברזיל. המשכתי לטיול גלישה שכלל רק אוכל טוב ופעילות ספורטיבית, ללא עזרתן האדיבה של התרופות. מצבי הלך והשתפר פלאים. כעבור חודשיים כשחזרתי לארץ, כבר שקלתי כשבעה קילו יותר מהמשקל שבו יצאתי לטיול. עם מחלה כמו שלי, מדובר בסוג של נס במיוחד בהתחשב במצב אליו הגעתי.

הפעם הראשונה שלי המחישה היטב את יכולותיה האמיתיות של מחלת הקרוהן. לראשונה הבנתי עד כמה יכול מצבי להידרדר כאשר איני דואג לבריאותי. אולי אף חשוב מכך הוא, שלמדתי כי ביכולתו של גופי לרפא את עצמו, או לכל הפחות, להביא לשיפור ניכר. ברזיל, על האווירה השלווה והרגועה שהיא מציעה, האוכל המצוין והפעילות הספורטיבית על החופים הנהדרים, הייתה הזירה המושלמת לחיזוק הגוף ולהרגעת הנפש.