הפעם הראשונה שלי

הפעם הראשונה שלי הייתה בפרו בעיר בשם קוסקו, עיר שידועה יותר לתושבי המקום ולתיירים הזרים כ"תל-אביב"  בעקבות ריבוי הישראלים השוכנים בה.

הייתי בן 20 ורציתי "לראות עולם". נכון יותר לומר שבעיקר רציתי לבלות ולעשות חיים. לא ממש היה אכפת לי איזו ארץ מופיעה ברקע ואיזו שפה מדברים בה. העיקר שיהיה זול וכיף. אחרי טיול בן חודשיים באקוודור ופרו הגענו לקוסקו. כחסיד גדול של ים ושמש, בשלב זה די מאסתי בהרים ובקור ובאווירת חוסר המעש הכללית ששררה שם. מה לעשות שאת ה"מאצ'ו פיצ'ו", עיר פרואנית עתיקה שבנויה על הר, "חייבים לראות", כפי שטענו המקומיים והתיירים כאחד. אם חייבים אז חייבים. במקום לנסוע חצי יום, לסמן 'וי' ולברוח לברזיל, החלטנו, קבוצה של 5 ישראלים, להעביר לילה בשטח כחלק מטיול של יומיים במעלה ההר. על הארגון הייתה אחראית חברת טיולים פרואנית, מה שבשלב זה של הטיול היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. כבר עברתי אי אלו חוויות מפוקפקות במהלך החודש האחרון עם פרואנים, אשר בכל הקשור להסכמים לא ממש דייקו בפרטים, וזאת בלשון המעטה. הסיכום הנוכחי היה שהחברה תספק מדריך דובר אנגלית, מזון לכל היומיים ואמצעי תחבורה לדרך חזור. זו כללה נסיעה באוטובוס בירידה מההר, נסיעת רכבת ונסיעה נוספת בת ארבע שעות בחזרה לעיר. אנחנו? אמורים רק לבוא וליהנות מהנוף.

לאחר בחינת מספר חברות, תחקור קצר של תיירים מנוסים והתמקחות קצרה על המחיר יצאנו לדרך. כבר במפגש הראשון עם המדריך היה ברור שאוצר המילים האנגלי שלו לא מכיל הרבה יותר מ- “Hello”. גם מראה התיק הקטן שלו, שאמור היה להכיל אוכל לשישה אנשים במהלך כל הטיול, לא הוסיף שלווה. התחלנו בטיפוס שלא היה קשה במיוחד, וכלל מעבר באתרים מאד מעניינים. אם היינו זוכרים להביא מתורגמן או מילון עברי-ספרדי, גם היינו מבינים מדוע. מכיוון שהאמיגו סחב הכול לבד ומאד התאמץ להסביר לנו על מורשת הארץ, הפסקנו בשלב מסוים לקטוע אותו במהלך הסבריו בכל עצירה, ונתנו לו להמשיך ולהסביר על הנושאים השונים שנראו חשובים עד מאד (לפחות בעיניו). כך התארך לו הטיול על פני כל היום. אני, שאמנם לא נחשבתי מעולם לאכלן גדול, מרגיש את תחושת הרעב יחסית מהר (כנראה משום שאין לי הרבה רזרבות). עד מהרה הפכו מחשבותיי על מזון להיות הדבר היחידי שעבר לי בראש ובבטן ככל שהתקדם היום. כאן המקום לציין שמעט אחריות כן הייתה לי, ובעקבות ניסיוני המר עם הפרואנים קניתי מעט קרקרים ופיצוחים למקרה שהחלק הקולינארי של הטיול לא יתקדם כמצופה. אחראי או לא, בשעת הצהריים לאחר כחצי יום טיול, הייתי עם תרמיל ריק ובטן ריקה עוד יותר. הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להגיע למחנה שבו אנו אמורים להעביר את הלילה ולקבל את ארוחת הערב שלנו אני צריך להירגע ולא לבזבז אנרגיות על המדריך המוכשר שלנו.

ארוחת הצהריים הנשגבת התגלתה ככנף וחצי של עוף לכל מטייל, שביום רגיל לא הייתי נותן לכלב שלי. ביום ההוא, שממש לא היה רגיל, ליקקתי את האצבעות. לאחר מספר שעות נוספות שנדמו לנצח, הגיעה השעה לארוחת הערב. אז כבר ממש לא עניין אותי מה היה על הצלחת, ולמרות הנביחות המאיימות של חבריי לשולחן למראה הסטייק החשוד משהו, השארתי צלחת ריקה והתאפקתי לא לבקש תוספת. מעט התאכזבתי מעצמי, כיוון שבמהלך החודשיים של הטיול הקפדתי שלא לאכול כל סוג של בשר מחשש לתגובות לא רצויות מצד הבטן. אך ידוע שלא רק הצבא צועד על קיבתו, והרי ציפה לי עוד יום שלם של טיול במעלה ההר, נטול הסברים מובנים והפסקות צהריים. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני לטיול. קמתי בבוקר עם תחושות לא מוכרות בבטן. אם לא הייתי מכיר כבר חמש שנים את מחלת הקרוהן, המלווה בשלשולים, אנמיה ועוד תופינים, הייתי אומר שזה הרגיש כמו כאב. לא התרגשתי והלכתי למקום שעד אז פתר כל בעיה דומה – השירותים. ובעוד אני יושב וחושב ושוב יושב ושוב חושב אני מבין שאין כל זכר לסטייק מליל אמש, ושאין תזוזה בפיקוד דרום. הכאב במקביל רק התחזק. בשלב זה הבנתי שאני בבעיה: אני עם תחושות חדשות באמצע שום מקום, כשמסע של יום שלם לפחות מצפה לי, עד שאזכה לראות זכר כלשהו של ציביליזציה (פרואנית אבל ציביליזציה). על המדריך לא ממש בניתי, ולחכות לחילוץ לא נראה רעיון מזהיר כיוון שהוא ודאי יגיע בדמותו של חמור תשוש ועייף.

החלטתי לנסות את מזלי במעלה ההר. אחרי הכול כמה גרוע זה יכול להיות?

המשך היום אמור היה לכלול סיור מלומד של מספר שעות במאצ'ו פיצ'ו, ולאחריו המסע בן שלושת החלקים בחזרה לקוסקו. בשעות הבוקר המוקדמות לאחר שהערכתי את מצבי הבריאותי, סברתי שהאתגר לא גדול במיוחד והחלטתי להמשיך. בנוסף, לא מצאתי לנכון לעדכן את חבריי. סתם לחץ לא יועיל לאף אחד, מספיק מטייל אחד מתוח.

מה שידעתי באותו זמן על מחלת קרוהן היה בעיקר מה שכבר חווייתי לפני כן – בעיקר שלשולים ועייפות. הסתפקתי בכך אולי מפני שהאמנתי שיש דברים שעדיף לא לדעת. מה שכן ידעתי, הוא שהמחלה עלולה לגרום להידבקויות של המעי, דבר שיתאפיין בכאבים ובבטן קשה ונפוחה, סימפטומים שהיו לי באותו יום. לכן, בהחלט דאגתי אך המשכתי במסע חזרה, ללא שמץ של מושג מה אעשה כשאחזור לבסוף לעיר.

הכאב והנפיחות בנוסף לתחושה הכללית שהאוכל תקוע, הובילו אותי למסקנה שלאכול עכשיו לא יהיה הרעיון הכי טוב. החלטתי לשתות הרבה בתקווה לעבור את היום בשלום. בזמן הטיול לעיר האבודה הרגשתי הייתה סבירה, למרות שהכאב עדיין הלך והחמיר. כשהגענו לעתיקות נחתי בצד בזמן שהמדריך העביר הסבר מלומד וארוך על האטרקציה. בשעות הצהריים, כשהגענו לחניון אוטובוסים גדול שבו התרכזו התיירים, ניסיתי שוב את מזלי בשירותים אך לא השגתי כל התקדמות. בשלב זה כבר התחלתי להילחץ, מה שאף הגביר את הכאבים בבטן. האמת היא שפשוט לא ידעתי מה לעשות.

שכנעתי את עצמי להירגע ולהמשיך. לא שראיתי מולי כל ברירה אחרת. עלינו על האוטובוס לאחר זמן התארגנות ארוך כנצח וירדנו מההר בדרך לתחנת הרכבת. למרגלות ההר הסתבר שהרכבת תגיע רק עוד כמה שעות ובהתחשב בחור שהיינו בו, הדבר הנכון ביותר לעשות היה לנסות להירדם על הדשא למרות התחושה הכללית לפיה אני פשוט עומד להתפוצץ בכל רגע. השעות עברו אך הכאב נשאר ואף החריף, וכפי שניתן היה לצפות נסיעת הרכבת הייתה צפופה וארוכה. למען האמת, במצב שהייתי בו כל פעולה נראתה לי כמו נצח. הגענו לתחנת רכבת בשעות הערב כשהעיר הכי קרובה ממוקמת כארבע שעות נסיעה. סבלתי מכאבים עזים ולא אכלתי משש בבוקר. התיישבתי על ספסל בתחנה כאשר מסביב המולה, צפיפות ורעש של תיירים עייפים ומקומיים עם סחורה וחבילות ענקיות על הגב. התיישבתי והבנתי שזהו, מפה אני כבר לא אזוז. בשלב זה, תוך שאני שוקע ברחמים עצמיים ומנסה שלא להיכנס לפאניקה, עודכנתי שאף אחד לא מחכה לנו בתחנה ושצריך למצוא דרך אחרת לחזור. לאחר נצח או שניים נוספים, שככל הנראה הסתכמו בשעה, הוחלט לעלות על סוג של מונית שירות שכללה את כל חברי הקבוצה שלנו וכמות מקומיים שיכולים לאכלס מדינה בינונית. בדרך הלך המצב והחמיר. לקראת עשר בלילה, כשנשארו עוד כשעתיים עד לסיום המסע הרגשתי שאני לא מסוגל יותר וביקשתי מהנהג לעצור בצד. שם, באמצע שום מקום, על העשב בצד הכביש כשמאחורי מונית דחוסה בישראלים ופרואנים, פגשתי בשנית את מי שלא ראיתי כבר יממה שלמה – הסטייק והתוספות. במשך דקות ארוכות לא הפסקתי להקיא את נשמתי. חשבתי שאני מת אך לצערי באותו זמן, אלוהי הקרוהן לא ויתרו עלי כל כך מהר. לאחר שרפלקס ההקאה הפסיק, שתיתי קצת מים שטפתי את הפנים ונרגעתי. חזרתי למונית וניסיתי להחזיק מעמד עד סוף הנסיעה. לאחר שעתיים עצר הנהג במרכז העיר. התיישבתי על מדרכה ואמרתי לחברי שמפה אני לא זז ושיקראו לאמבולנס. אני זוכר את ההפתעה על פניהם. הרי לאורך כל היום לא אמרתי כלום ולא רמזתי לרגע על מצבי. מכיוון שלאף אחד לא היה מושג מהיכן להזמין אמבולנס, שוכנעתי לעלות על מונית חזרה למלון. כשהגענו אפילו לא עליתי לחדר. הקאתי את הנשמה בשירותים בלובי, ולמרות שחשבתי שכבר ראיתי את כל מרכיבי התפריט של ארוחת הסטייק המפוארת, רפלקס ההקאה הוכיח אחרת. בעל המלון הזמין אמבולנס שהגיע מספר דקות לאחר מכן, ופינה אותי בליווי שני חברים לבית החולים, שהיה מעין מרפאה פרטית בעיקר עבור תיירים.

מכיוון שלא ידעתי בדיוק ממה אני סובל ולא הכרתי שמות של תרופות שיכולות לפתור את הבעיה, הייתי נתון לחסדיו של הרופא הפרואני. השלב הראשון בתוכנית היה לתת לי משככי כאבים שעבורם יכולתי רק לומר תודה. בהמשך, ביקרו אותי שני רופאים. האחד, רופא גסטרו חביב אשר הסביר לי שזו פשוט התפתחות של המחלה, ושיש לטפל בהתקף הנוכחי (הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי את הרופא הזה מסיבות שיתבררו בהמשך). הרופא השני לעומתו, טען שמכיוון שמקור הכאב הוא בבטן התחתונה מצד ימין, הרי שאני סובל למעשה מבעיה באפנדיציט (תוספתן). בשל הסכנה, לדבריו, שהתוספתן יתפוצץ, יש לבצע ניתוח בדחיפות. הוא אף הוסיף שבמקרה כזה מסוכן לחכות ושאין אפשרות לטוס לעיר אחרת מחשש שהמצב ילך ויחמיר (למקרה שחשבתי לברוח, חלילה). דברים אלו אכן עוררו את חששותיי, דווקא כשהתחלתי להתרגל לתחושות ההקלה הממכרות של משככי הכאבים. הרבה זמן למחשבות לא היה. נלקחתי על ידי אחד האחים לצילום בטן שדרש שאעמוד, פעולה שלא השתלבה היטב עם משככי הכאבים שקיבלתי לא מזמן. הדבר הבא שאני זוכר הוא בחור שאני לא מכיר שמנסה לייצב אותי, ואת עצמי מתעורר במיטה. פרק הזמן שנראה לי מספר שניות ארך למעשה קרוב לשעתיים, בהן הייתי מעולף. בזמן זה, התברר לי שהרופא מהקליניקה הראשונה ניסה להחתים את אחת הבחורות שטיילתי איתן על אישור לבצע בי ניתוח להסרת האפנדיציט. למזלי היא לא מיהרה לחתום, ואף טלפנה לאמה שעברה ניתוח דומה והזהירה אותה לבל תחתום על דבר.

כשהתעוררתי לא היה לי צל של מושג על רצונו העז של בעל הבית לנתח אותי, במטרה להרוויח כמה שיותר כסף מחברת הביטוח. בדיעבד התברר כי ניתוח היה עלול לסכן אותי באופן חמור כיוון שהבטן שלי הייתה במצב של התקף חריף. לאורך הלילה חזר וביקר אותי "רופא האפנדיציט". כבד משקל ומאיים, אדם עב בשר שכאילו ניזון מכמה אפנדציטים מבושלים לארוחת הבוקר, עמוס בטבעות ושרשראות זהב, לחץ הרופא על החלטה מהירה: חייבים לנתח עכשיו, הזמן הולך ואוזל. כאביי נחלשו מעט אך היו עדיין חזקים, והבטן הייתה קשה ונפוחה. מה עושים? רופא האפנדיציט לא הותיר לי ברירה. נשאר הדבר האחרון שכל מטייל רוצה לעשות: להתקשר להורים ולהדאיג אותם עד מוות. במקרה שלי, היה זה בהחלט הזמן המתאים ל- Second Opinion מהרופא המטפל המומחה – אבא. הרמתי טלפון הביתה והתפללתי מטעמי מניעת פאניקה שאבא יענה. אמא ענתה. אמרתי:

 "אמא?!...מה נשמע?... הכול בסדר?...אצלי?!...בסדר...האמת...קצת כואבת לי הבטן, אני בבית חולים, יש פה רופא שרוצה להוציא לי את האפנדיציט קחי דברי איתו" והעברתי את השפופרת לרופא. התגובה של אמא שלי הייתה: "טוב, אז תחזור הביתה". לאחר שההלם הראשוני בבית עבר, דיברתי עם אבא, והוחלט להעביר את הלילה עם האנטיביוטיקה למורת רוחו של הרופא המטפל. חודשים לאחר מכן בארץ, בדיונים סביב שולחן האוכל, הוסבר לי שאלה היו השעות הקריטיות: אם היה מדובר באפנדיציט, מצבי היה עלול להחמיר. אם היה משתפר במעט, הרי שזהו התקף של מחלת הקרוהן. כפי שניתן לדמיין, הלחץ בבית באותן שעות היה גדול. בבוקר המצב השתפר. פחות כאבי בטן, פחות נפיחות וקשיחות. דיווחתי למשפחה בארץ והמצב נרגע מעט. לא כך היה מבחינת רופא האפנדיציט ובעל המרפאה, אשר המשיכו בשלהם: צריך לנתח בדחיפות. הפעם, אף גיבו את אבחנתם בבדיקת אולטרא-סאונד. הימים חלפו, והכאב נחלש מיום ליום. לאחר שבוע במהלכו כמעט לא אכלתי דבר, הוחלט שהמצב טוב מספיק ומאפשר לי להשתחרר עם כל האיברים הפנימיים איתם נכנסתי. עם מעט חששות, עליתי על המטוס בדרך ללימה בירת פרו, אל שדה התעופה המרכזי ואל שגרירות ישראל. הטיסה עברה בשלום ונפגשתי את הרופא של השגרירות בבית החולים המרכזי. בבדיקת אולטרא-סאונד נוספת, שוב לא הובהר האם זו דלקת באפנדיציט או סיבוך של המחלה. בשלב זה כבר החלטתי לחזור לארץ, למרות התכנון המקורי לפיו נשארו לי עוד חודשיים של טיול.

לאחר שיחה עם ההורים, ששכנעו אותי להמשיך לטייל (ועל כך אני מודה להם מקרב לב), החלטתי לוותר על ההרים והקור של בוליביה לטובת הים והחום של ברזיל. המשכתי לטיול גלישה שכלל רק אוכל טוב ופעילות ספורטיבית, ללא עזרתן האדיבה של התרופות. מצבי הלך והשתפר פלאים. כעבור חודשיים כשחזרתי לארץ, כבר שקלתי כשבעה קילו יותר מהמשקל שבו יצאתי לטיול. עם מחלה כמו שלי, מדובר בסוג של נס במיוחד בהתחשב במצב אליו הגעתי.

 

הפעם הראשונה שלי המחישה היטב את יכולותיה האמיתיות של מחלת הקרוהן. לראשונה הבנתי עד כמה יכול מצבי להידרדר כאשר איני דואג לבריאותי. אולי אף חשוב מכך הוא, שלמדתי כי ביכולתו של גופי לרפא את עצמו, או לכל הפחות, להביא לשיפור ניכר. ברזיל, על האווירה השלווה והרגועה שהיא מציעה, האוכל המצוין והפעילות הספורטיבית על החופים הנהדרים, הייתה הזירה המושלמת לחיזוק הגוף ולהרגעת הנפש. 

2 comments:

  1. ואוו....מרגש מאוד אני שמחה שקראתי את זה...תודה סלי

    השבמחק
  2. ממש התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך, תודה רבה על כך שחלקת אותו פה. אני בטוחה שהוא עזר לכמה וכמה קוראים צעירים שחושבים שעם האבחנה נגמרו להם החיים, אבל הנה אתה המשכת בחייך ואפילו טיילת את ה"טיול הגדול" בדרום אמריקה. מזעזע לקרוא על "רופא האפנדציט" שכל כך שש לחתוך אותך בניתוח מיותר, אפילו עצוב.

    השבמחק

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.